סיפור/ קו לבן

כמה מילים על עצמי, בין שאר האהבות שלי (משפחה, ים, טבע) אני מאוד אוהב לצייר, בשנים האחרונות אני אוהב מאוד מאוד לכתוב, האמת, זה לא נקרא אהבה אלא יותר דחף, משהו פנימי שמורה לי בכל דקה פנויה להזדחל לחדרי, לשבת מול המחשב ו'לקלוד עצמי לדעת', אחרי שנים שכתבתי טורים בעיתון גילתי שמה שאני באמת אוהב לכתוב סיפורים (וגם ספרים... בהכנה), היות ואתם ואני בסגר (הסגר), יושבים בבית, אולי נמאס לכם מהטלוויזיה, אני מרשה לעצמי להזמין אתכם לקרוא את אחד הסיפורים שכתבתי, והנה הוא לפניכם:




סיפור/ קו לבן מאת: דובי זכאי

לרגע עמד במקומו, יודע שאם הוא חוצה את הקו חייו, משתנים באחת. לכן, עמד בצמוד לקו, נזהר ומתלבט. והקו? אף אחד לא היה חושד בקו התמים, המסומן באבקת גיר, שהוא כה משמעותי לחייו של אדם. לעומת זאת, הדרך להגיע לקו המיוחד מחייבת לעבור מסלול קשה וארוך. לא רבים מצליחים לעבור את הדרך. קיימת סכנה גדולה למנסים. משמרות של צבא מסתובבות באזור והחיילים יורים במסתננים בלי לשאול שאלות. אותם אלה שמתחמקים ממשמרות הצבא, מסתובבים הלומי שמש במדבר בחיפושיהם אחרי הקו הלבן. חלקם מתים מצמא או תשישות, וגוויותיהם נותרות בחול המדבר החם, מופקרות למאכל עופות וחיות המדבר. אבל הוא הצליח להגיע לקו.

בילדותו אמו נהגה להתגאות בין מכריה: "לילד שלי חוש כיוון מדהים," סיפרה לכל מי שחפץ לשמוע, "הוא מסוגל להצביע על הצפון במדויק אפילו כשמסובבים אותו במקום כמה פעמים." אבל נניח לאמו, זו כבר מזמן נאספה אל אבותיה, ונחזור לקו שלנו. מגוחך ממש, אבקת גיר פשוטה שמישהו מתח על גבעות החול. כל משב רוח נוגס מהקו והאבקה יכולה לחולל באוויר עם הרוח. אך למרות כל הקשיים, אחרי שחצה מדבריות חול מצא את הקו. נכון, תימהונים בודדים שראו אותו מהלך במדבר בביטחון, מיהרו אליו בשארית כוחותיהם, ביקשו מים ואחרי שהשקה אותם, שאלו בשפתיים סדוקות משמש וצמא: ״אתה יודע היכן הקו הלבן?״ הוא חייך אליהם דרך זקנו הפרוע: "עלם צעיר, אני בדרכי לעיר. רבים מחפשים במדבר הגדול את הקו הלבן, אבל אף אחד לא מצא." כך שיקר לאומללים ואחר הוסיף בנימה של רחמים: ”לך, לך אל העיר הקרובה. אל תחפש הבלים שמוכרים לך עובדי מזלות."


כן, כן. הוא שיקר רק כדי להגיע ולמצוא לבד את המקום. לפני זמן רב, עוד בטרם צאתו למסע אחרי הקו הלבן סיפרו לו שזו נקודה חשובה בחיים, שמי שמוצא אותו מדלג מעליו ועובר לעולם אחר. באותו עולם החוקים המוכרים נעלמים. שם מתקיימים חוקים אחרים, קלים יותר, נעימים יותר ואוהבים יותר. לכן, כשיצא אל המסע הארוך, ליוותה אותו בדרכו הידיעה המעורפלת על פי השמועות. עתה, כשהגיע אחרי המסע הארוך, ראה את עליבות המקום ואת הקו המטושטש וגיחך: העובר את הקו נפרד מחייו המוכרים? רגליו חפורות בחול החם, ובינו לבין עצמו מתנהלת שיחה שניהל עשרות פעמים. מה יש לי להפסיד? התחיל בפעם האלף לדון עם עצמו, אין בכל העולם מישהו שאני יקר לו. אחרי המשפט הכואב, הציב לעצמו את הטורים המוכרים הארוזים בטבלה דמיונית: רשימות של בעד ושל נגד. הרשימה בעד לחצות את הקו הייתה ארוכה. הטור נגד, בטבלה הדמיונית, היה קצר, ביקש ממנו לא להסתכן ולעבור את הקו. "מה יש לי להפסיד?" דיבר בקול חזק. "מה יש לי להפסיד???" זעק אל החולות השוממים. הוציא את בקבוק המים, לגם גמיעות קטנות וסקר בעיניים אדומות את גבעות החול הענקיות אותן חצה. שום עיר לא נראתה מסביב רק חול וחול. ימים רבים הוא תועה בין הגבעות וממשיך לחפש בייאוש בכל המרחב העצום קו לבן. אמנם היו מפות בתרמילו, אבל אף אחת מהן לא ציינה היכן נמצא הקו הלבן וגם את מיקומו וצורתו לא ידע. אחר נהם אל עצמו: למרות הכול הוא מצא, ואחרים ממשיכים להלך כשלדים שרופים ברחבי המדבר. אך גם עתה, כשהוא ניצב ליד הקו, עדיין הרגיש ריקנות איומה. נשא את ידיו ופניו לשמיים והאשים בקול צרוד ממחנק ומחול את האלוהים, את אמו, את חייו המבוזבזים. אולי, תהה בחיוך מריר, צוות מלאכי השמיים בחברת אמו מביטים עליו כעל שחקן במשחק הישרדות, מחכים לראות מתי גופו יהפוך למאכל לעופות המדבר. אבל יש תקווה. קפיצה אחת מעבר לקו – וחייו, כך הוא מקווה, יהיו אחרים לגמרי. הוא יכול לנטוש את העולם הזה ולעבור לעולם טוב יותר.