סיפור קצר/ פרידה איטית מדי


נגיעה

המסכים מעל ראשו ריצדו, לחשו בשקט את מצבו הרפואי. טיפות גדולות זרמו בצינורית השקופה אל זרועו שהכחילה מרוב דקירות. היא שלחה יד רכה והיטיבה את השמיכה שכיסתה אותו. הוא הניע בקושי את ידו שצנחה אל השמיכה שבורה וכואבת. ניצוץ אחד של חיים זהר לרגע מעיניו, עטופות באדמומיות.


הריסים הארוכים שכה הקסימו אותה נשרו ונעלמו. כבדות היו עיניו. צבען החי, הירוק, כבר התמזג עם אפור דלוח והן נותרו כבויות ועצובות. לרגע הבהיקו אליה. בכוח אחרון הרים לאט את ידו, רמז לה להתקרב. כשפניה היו קרובות לשלו, התבונן אל יפי עורה, אל צחות צווארה, אל המפל השחור של שיערה שליווה כל תנועה של ראשה. עתה הרים בקושי את ידו, בגב אצבעו ליטף את מצחה, האצבע רעדה כשהילכה במורד המצח, מערבבת קלות את הגבות הדקות. כשירדה אצבעו אל עיניה, עצמה אותן בחוזקה. מחוסר כוח ליטף את ריסיה הארוכים, גב אצבעו בער במורד לחיה. היא כפפה עצמה מעליו, עצומת עיניים, מלווה את מגע ידו. כשהגיע לשפתיה נעה אצבעו לרוחבן. צל של חיוך חיוור הסתמן על שפתיו. הסנטר החלק ומורד צווארה הארוך, נרעדה שידו שסקרה את גופה. היד העייפה נשמטה בחוסר כוח, נחה חיוורת ורזה על השמיכה החומה, הגסה.


המילה

מבעד לחלון כבר עלה החושך, הזדחל כצל כבד בין הבניינים, טיפס באיום על הקירות בחוץ, ביקש לסור פנימה לעטוף בשחור הלילה, לדחוק את האורות. היא ניגשה לחלון, הסיטה את הווילון, התבוננה החוצה אל החושך המטפס, ואחר הסתובבה ועמדה ליד מיטתו, סוקרת את המסכים. נקודה עייפה הילכה מצד אחד של המסך לצד השני, משרטטת דרכה בעליות וירידות. ראשו החיוור נח על הכר, שפתיו סדוקות. הוא העביר לשון חיוורת על שפתיו, אסף כוח ולחש לה: "את יודעת כמה אהבתי אותך."


חיוך דק עלה על שפתיה: "אהבתי?" חייכה, "זהו? אתה כבר לא אוהב?"

צל חיוך עלה גם על שפתיו: “כן, אהבתי. יותר לא אוכל לאהוב."


היא כופפה את ראשה ונגעה קלות בשפתיה על מצחו. אספה את ידו הנרפית, נשקה ברכות לגב אצבעו ולחשה: "אבל אני עדיין אוהבת, דואגת".

הוא כבר לא שלט בדמעות, והן זרמו.



הצעקה

"אחות, אחות, בואי מהר, קרה משהו."

היא מיהרה אל הדלת. נשמ