שוטטות תל אביב/ כאילו מקומיים

טיילי על פני הארץ אני נפגש עם אנשים שונים, כעין פסיפס (לא מייצג) מיוחד וצבעוני של הארץ. שמקלפים מעט את החספוס הישראלי מגלים את החומר היקר והמשובח שמרכיב את הישראלי לטוב ולרע. כלשון שם ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל"

בית קפה תל אביבי במרכז העיר. כאן מתכנסים בדרך כלל תל אביבים ממפלגות השמאל, אני יושב ממתין למישהו לצורך ראיון לוגם את הקפה, מחכה אנשי השמאל אוהבים שמחכים להם אני חושב. לא נורא, אני ממשיך את המחשבה דווקא מעניין כאן והנוף של העוברים ושבים חבל על הזמן. שולחן לידי ישובים שניים, לבושים מעט משונה, זרוק משהו, כל הזמן עסוקים בהנפת ידיים לשלום לחברים שחולפים ברחוב, התנועות שלהם מוגזמות וחלק מהעוברים לא מבינים אם השלום מכוון להם, נראה שחשוב להם בעיקר שיראו אותם. ואז אני שומע:

"הצבא האלה חצופים, גנבה מסמכים, מה קרה? אפשר לחשוב שלמישהו היו חסרים המסמכים" אמר בתיעוב אחד מהם. (מדובר על החיילת שהעבירה מסמכים מסווגים לכתב הארץ)."נמאס מהקלגסים האלה, החיילים, מגעילים. עוד מעט יום הזיכרון, השנה אני לא עומד בצפירה, שיקפצו לי" ענה השני בקול חזק שישמעו אותו.

הם המשיכו להשמיץ ולמרות הסיכון הביטחוני קצת קשה היה לי להתאפק ואני מעיר להם: "בזכות החיילים אתם יכולים לשבת פה, לשתות קפה, לדבר עליהם בגסות באופן חופששניהם הסתערו עלי, חמושים במילים וצעקות קולניות, "מצידי" אמר אחד מהם שיחזירו את השטחים עד תל אביב," השני הוציא אוסף ניבולים על צה"ל, על התנהגות החיילים ועל ה"עוול שנגרם לפלשתינאים. אחרי המתקפה המילולית, שלקחו מעט אוויר לנשימה נרגעו, המשיכו לפזר שלום וחיוכים לעוברים ושבים והביטו מסביב האם יושבי הקפה ראו איך הם "חיסלו" אותי במילים. שאלתי אותם מאיפה אתם בארץ?

היה שקט, אחר אחד מהם ירה בי מבט קשה: "ובכלל מאיפה אתה?", רק שתדע אנחנו? תל אביבים, אחרי שהמשכתי להביט אליהם לקחת כמה רגעים וכמעט בלחישה הפליט אחד מהם במהירות: "אני משדרות והוא מבאר שבע, אבל עכשיו אנחנו מתל אביב וזה מה שחשוב.

טוב, אם אתם אומרים. זה הזכיר לי קצת את שלהי שנות השבעים שרבים היו יושבים בכסית, מתערבבים בין האמנים, משתדלים שיראו אותם שיחשבו שהם שייכים לברנז'ה של הבוהמה, זה עשה טוב כדי להשיג חתיכות.