לזכר חבר/ דברים שרק ה׳דיפנדר׳ יודע

אורי בן דוד נפרד מהחיים כשהבין שתחום המחייה שלו הולך ומצטמצם, מתכנס לגבולות בוסתן קטן בבית בשרון. עצי הפרי שניטעו כפי שחלם והכינה עבורו בת זוגו הדיה. כדרכו קיבל את ׳הגבולות החדשים המגבילים׳ בשקט עצוב, גם מהמקום הזה ניסה להפיק את הטוב ביותר, כל אחה״צ ברוח המתקררת לגם קפה עם הדיה. רק ה׳דיפנדר׳ הקשיש שחנה לידם הבין את המתחולל בנפש אדוניו, ברטט מנוע לא אופייני, מתפנק, קיווה שכחבר בנפש יבוא להניח יד דואגת על מכסה המנוע כליטוף פרידה.

כדרכם במשך השנים אורי וה׳דיפנדר׳ היו דוהרים (לאט), מותירים אחריהם ענן אבק בגווני המדבר הדהויים, יחד עצרו נפעמים מולי נופי הצפון הירוקים. יחד התרווחו ליד המדורה בעוד מיליוני כוכבים בשמיים עטפו אותם באהבה. השעות הרבות שהיו יחד הפכו לתמונות עם מילים מרגשות, בשעות הלילה המאוחרות (20:30) הוקראו המילים ל׳דיפנדר׳ השתקן, זה האחרון הנהן בחושך בהסכמה ואחר גם הוא נאסף אל השינה בלילה המדברי.

וכך בעצה אחת עם ה׳דיפנדר׳ השתקן, רגע לפני שאורי נפרד מכולנו נאגדו הסיפורים והתמונות, אחרי שנקבע הפורמט והעטיפה יכול היה אורי להיפרד. ובערב הקריר שרוחו של אורי מרחפת בין העצים השותקים, עוגן לו בשקט ׳הדיפנדר׳ העצוב, מכסה המנוע שעדין זקוק לליטוף של חבר משמש כמדף לספרים שהגיעו מבית הדפוס, ריח הדפים והצבע נמהל בריח הסולר, שירי ארץ ישראל של פעם חוללו בין עצי הבוסתן הצעירים. החברים מרימים כוסית וצוללים אל דפי הספר, הזיכרונות שנותרו מה׳טייל הבלתי נלאה׳, השלווה והיופי שאורי נעקר מתוכו והונצחו בספר ׳שיטפון זה רק תירוץ׳ – סיפורי שוטטות בטבע, מילים ותצלומים מרהיבים.

במשך שנים נקודות המפגש עם אורי היו במקום האהוב עליו – בטבע, רצוי ששום ציוויליזציה או פקחים לא יפריעו. השיחה בינינו הייתה נפתחת ׳במשפטים בונים׳ של אורי: למשל, ליד הצברים המאובקים בבית הכנסת העתיק במורד נחל גוש חלב אמר: ״…אני מחכה לך כאן כבר חצי יום ולילה״. ברום הר שפרה, תחת עצי אלון מצילים: ״אתה … בלי סוכר? נכון? שב, מה אתה ממהר!״. בשפך נחל ערוגות בהמתנה חסרת תקווה לשיטפון: ״…שיטפון לא יהיה היום, אבל … גם בלי שיטפון נעים פה, בינתיים תכיר כמה חברים שלי״. או בשומרון באמצע שביל נידח: ״…תראה את העופר הצעיר הזה, עומד על השביל ולא זז, תצלם כבר! הוא מחכה לך. שלח לי את התמונה״. ליד יריחו, שדה הממלא את האופק של משיין גלילי, הרוח כופפה בגל רך את ראשם שהוא כעין שרביט משי בגווני חום צהוב, הצמח הגמיש נכנע לרוח, הניד באצילות את שרביטו. אורי עצר את הג׳יפ, דומם את המנוע, פתח חלונות, התרווח בכיסא כמו לקראת הופעה ואמר: ״… תראה איזה ריקוד של הרוח, תראה את הגל …״ (ועם חיוך שובב המשיך) ״רק אנחנו רואים הריקוד הזה… הבולשויי ביריחו…״  ובאמצע המדבר תחת מיליון כוכבים ואחרי קפה אחרון אמר בעייפות: ״… אני לא יודע מה איתך, אני הולך לישון בג׳יפ מאחורה, לארוחת בוקר יש טחינה…״.

תנוח בשלום חבר, גם המדבר יתגעגע.