סיפור קצר/ המשורר והמבקר



בעמוד השער של עיתון השבת התנוססה תמונתו של המשורר, לבוש ספורט אלגנט, צווארון גולף מוגבה מוסיף חן לצווארו וחיוך נינוח בקצוות שפתיו. כן, הוא העביר את התמונה למערכת. זו אחת התמונות הטובות שלו. חשוב לו המראה שלו, לכן בכל פעם שפונים אליו בבקשה לתמונה לעיטור כתבה עליו, הוא מעדיף להעביר תמונה שצולמה בסטודיו מקצועי. למפיקה שיצרה עמו קשר הוסיף כמה מילים: ״אתם יכולים לשמור את התמונה ואנא,״ הדגיש שוב: ״אנא, תנו קרדיט לצלם." המפיקה הצעירה השיבה: "כמובן, כמובן" וקטעה את המשך דבריו. הוא רצה לשאול עוד, מי כתב ומה נכתב עליו, אם היה מאריך שיחה עם המפיקה, אולי היה יכול לחלוב כמה מילים על מה שיופיע בכתבה, אך לא. המפיקה התנצלה. הם לפני סגירה והיא מאוד ממהרת להעביר את התמונה לגרפיקה.


מילא, חשב לעצמו, עוד יומיים יהיה הפרסום ואקרא. הדבר חשוב לו. זה ספרו האחרון, אוסף שירים של כמה שנים שנאגד לספר חביב. הוצאה מכובדת, את השירים מעטרים כמה מאיוריו, בשנים האחרונות החל לשרבט ולהפתעתו רבים החמיאו לו עליהם.


בעיניו זה ספר חשוב מאוד, כעין מעבר בין התקופה הפרועה שלו לבין התקופה המתונה. גילו המתקדם הפך אותו למתון ושקול. בעקבות הספר כבר רואיין לשתי תכניות רדיו, בהן נאם את נאומיו עם ציטטות מבריקות. הריאיון התנהל כמובן בנינוחות. הוא אהוב המראיינים, כל מראיין נהנה לשוחח איתו. הוא נוטף אינטליגנציה שמתאימה לכל העם, אמרו עליו שהוא מנמיך את שפתו הגבוהה למען שדבריו יובנו לכולם. גם חוש הומור יצוק במשפטיו, והוא נהנה לשחק כעין פינג פונג עם המראיינים כשהוא משלב בדיחה קצרה ברגע השפל בראיון.


זהו יום שישי. העיתון הושלך לפתח דירתו, עטוף בניילון צונן. כותרות זוועה על מה שקורה בעולם מציצות משקית הניילון שהעיתון כלוא בה. הכותרות נמרחות על פני העיתון ונעלמות בצידו המקופל. הוא ידע שתמונתו מככבת על השער המוסף לספרות, אך דחה בהנאה את קריאת

הכתבה והדפדוף במוסף הספרותי. שלח מבט במראה, פניו נאות יש לומר טיפח זקנקן מטופח שהוסיף לו (כך אומרים) כובד ראש למראהו, ומעיניו מבט עז ובטוח. בני הבית עוד ישנו. הוא שמע את הנשימות הכבדות של רעייתו בחדר הסמוך. עמד במרכז הסלון, עשה כמה תרגילי שחרור של ידיו והילך בגרביים על הרצפה החשופה אל המטבח, להכין לו כוס קפה. הציץ לרגע מהחלון וראה את העץ העצוב שדחוק בפינת החצר. לעץ העלוב הזה הקדיש כמה וכמה שירים (אחד המבקרים כינה אותו ׳משורר השלכת׳). כשהמים החלו להתחמם בקומקום, לא יכול היה להתאפק עוד ושלף את העיתון המקופל. מיהר לחטט בין המוספים, השליך על השולחן את אלה שלא עניינו אותו, עד שאחז במוסף בו מפארת תמונתו את השער. צווארון הגולף עושה לו טוב, קבע לעצמו. הצלם בסטודיו הצליח להעביר את הזיק השובב בעיניים. התמונה הממוחזרת נתנה לו תחושה של משורר כמעט נהנתן, לא סובל כמו שראוי להראות משורר: בגד מוזנח, לא מגולח. הצילום ראוי היה שיעשה מאחורי מסך עשן מסיגריה, כשסבל ועגמומיות נשקף מעיניו. לא, הוא לא מתבייש בחייו הנוחים, הרי הוא עשה הכול במו ידיו ובמו ראשו.

המים רתחו, הקפה נמזג לכוס הזכוכית. הקומקום נרגע והשקט שב לבית. כמי שמאריך את ההנאה הילך לאט לחדר השינה להביא את משקפיו. חזר לסלון, פסע עם הקפה והעוגייה והניח את מוסף הספרותי על שולחן הסלון. המשקפיים כבר על עיניו. התיישב ובחן את הכותרת בשער הגיליון. גיחך. הוא לא היה בוחר את הכותרת הזו. לדעתו היא לא משקפת אותו או את ספר השירים החדש. אך שטויות, זו רק כותרת, גיחך לעצמו. בטח העורך, שגם הוא משורר (לא מוצלח לטעמו), התערב כדי להנמיך אותי. לא נורא