סיפור לשבת/ קו לבן

אחת לשבוע (אני מקווה שזה יהיה בשישי), אני מתחיל לפרסם באתר שלי, (עם קישור לפייסבוק) חלק מאוסף הסיפורים שלי שכתבתי במשך שנים. אלה נחים הרבה זמן במגירות המחשב. רעננתי אותם מאפלת החשיכה של המחשב, שלחתי את הסיפור לנאוה שטמר היקרה. נאוה, בטובה, עברה על כתב היד בעין מקצועית של עורכת ואחרי התיקון הנה הסיפור לפניכם, הסיפור הראשון - 'קו לבן'

לרגע עמד במקומו, יודע שאם הוא חוצה את הקו חייו, משתנים באחת. לכן, עמד בצמוד לקו, נזהר ומתלבט. והקו? אף אחד לא היה חושד בקו התמים, המסומן באבקת גיר, שהוא כה משמעותי לחייו של אדם. לעומת זאת, הדרך להגיע לקו המיוחד מחייבת לעבור מסלול קשה וארוך. לא רבים מצליחים לעבור את הדרך. קיימת סכנה גדולה למנסים. משמרות של צבא מסתובבות באזור והחיילים יורים במסתננים בלי לשאול שאלות. אותם אלה שמתחמקים ממשמרות הצבא, מסתובבים הלומי שמש במדבר בחיפושיהם אחרי הקו הלבן. חלקם מתים מצמא או תשישות, וגוויותיהם נותרות בחול המדבר החם, מופקרות למאכל עופות וחיות המדבר. אבל הוא הצליח להגיע לקו.




בילדותו אמו נהגה להתגאות בין מכריה: "לילד שלי חוש כיוון מדהים," סיפרה לכל מי שחפץ לשמוע, "הוא מסוגל להצביע על הצפון במדויק אפילו כשמסובבים אותו במקום כמה פעמים." אבל נניח לאמו, זו כבר מזמן נאספה אל אבותיה, ונחזור לקו שלנו. מגוחך ממש, אבקת גיר פשוטה שמישהו מתח על גבעות החול. כל משב רוח נוגס מהקו והאבקה יכולה לחולל באוויר עם הרוח. אך למרות כל הקשיים, אחרי שחצה מדבריות חול מצא את הקו. נכון, תימהונים בודדים שראו אותו מהלך במדבר בביטחון, מיהרו אליו בשארית כוחותיהם, ביקשו מים ואחרי שהשקה אותם, שאלו בשפתיים סדוקות משמש וצמא: ״אתה יודע היכן הקו הלבן?״ הוא חייך אליהם דרך זקנו הפרוע: "עלם צעיר, אני בדרכי לעיר. רבים מחפשים במדבר הגדול את הקו הלבן, אבל אף אחד לא מצא." כך שיקר לאומללים ואחר הוסיף בנימה של רחמים: ”לך, לך אל העיר הקרובה. אל תחפש הבלים שמוכרים לך עובדי מזלות."


כן, כן. הוא שיקר רק כדי להגיע ולמצוא לבד את המקום. לפני זמן רב, עוד בטרם צאתו למסע אחרי הקו הלבן סיפרו לו שזו נקודה חשובה בחיים, שמי שמוצא אותו מדלג מעליו ועובר לעולם אחר. באותו עולם החוקים המוכרים נעלמים. שם מתקיימים חוקים אחרים, קלים יותר, נעימים יותר ואוהבים יותר. לכן, כשיצא אל המסע הארוך, ליוותה אותו בדרכו הידיעה המעורפלת על פי השמועות. עתה, כשהגיע אחרי המסע הארוך, ראה את עליבות המקום ואת הקו המטושטש וגיחך: העובר את הקו נפרד מחייו המוכרים? רגליו חפורות בחול החם, ובינו לבין עצמו מתנהלת שיחה שניהל עשרות פעמים. מה יש לי להפסיד? התחיל בפעם האלף לדון עם עצמו, אין בכל העולם מישהו שאני יקר לו. אחרי המשפט הכואב, הציב לעצמו את הטורים המוכרים הארוזים בטבלה דמיונית: רשימות של בעד ושל נגד. הרשימה בעד לחצות את הקו הייתה ארוכה. הטור נגד, בטבלה הדמיונית, היה קצר, ביקש ממנו לא להסתכן ולעבור את הקו. "מה יש לי להפסיד?" דיבר בקול חזק. "מה יש לי להפסיד???" זעק אל החולות השוממים. הוציא את בקבוק המים, לגם גמיעות קטנות וסקר בעיניים אדומות את גבעות החול הענקיות אותן חצה. שום עיר לא נראתה מסביב רק חול וחול. ימים רבים הוא תועה בין הגבעות וממשיך לחפש בייאוש בכל המרחב העצום קו לבן. אמנם היו מפות בתרמילו, אבל אף אחת מהן לא ציינה היכן נמצא הקו הלבן וגם את מיקומו וצורתו לא ידע. אחר נהם אל עצמו: למרות הכול הוא מצא, ואחרים ממשיכים להלך כשלדים שרופים ברחבי המדבר. אך גם עתה, כשהוא ניצב ליד הקו, עדיין הרגיש ריקנות איומה. נשא את ידיו ופניו לשמיים והאשים בקול צרוד ממחנק ומחול את האלוהים, את אמו, את חייו המבוזבזים. אולי, תהה בחיוך מריר, צוות מלאכי השמיים בחברת אמו מביטים עליו כעל שחקן במשחק הישרדות, מחכים לראות מתי גופו יהפוך למאכל לעופות המדבר. אבל יש תקווה. קפיצה אחת מעבר לקו – וחייו, כך הוא מקווה, יהיו אחרים לגמרי. הוא יכול לנטוש את העולם הזה ולעבור לעולם טוב יותר.

למרות כל הקשיים הוא שרד. אחרי שנשא את נאום הריקנות במבט מאשים לשמיים, התיישב שוב בייאוש בחול. רגליו חפרו לעומק החול והוא הביט בדאגה שחלילה לא יגיעו ויגעו בקו הלבן. חוסר הידיעה ממה מצפה לו מעבר לקו, הרס אותו. הידיעות היו קלושות, לא ברורות. משהו מתרחש מעבר לקו אבל מכאן, מצידו האחר לא רואים דבר. אותו המדבר, מדבר החול, רק קו לבן יוצר חיץ כביכול. ממילא הוא קץ בחיים כאן על כדור הארץ. לא עניין אותו דבר, את הכול המיר לטובת המסע. בגילו המתקדם ובמצבו העלוב לא היה לו הרבה מה להמיר. הבעיה היחידה שעמדה לפניו, אחרי שקיבל את ההחלטה לצאת למסע, הייתה למצוא בית הגון לחתול שלו. גם כן חתול, סתם חתול שנפשו נקשרה בו. החתול שליווה אותו, היה עד לשיחות בקול שהיה מנהל עם עצמו. החתול היה שוכב לידו, עיניו חצי עצומות, אוזניו זקופות, אין ספק שהוא מקשיב ועל פי תפיסתו שלו גם מבין. כשבחן את האפשרויות למצוא סידור הוגן לחתול שלו, גילה שאין אדם בסביבה שהוא סומך עליו. גם החתול לא העלה מחשבה שעוד מעט ייפרד מבן שיחו. החתול, בדרכו, המשיך להלך אחריו, לשכב לידו בעיניים חצי עצומות ולשמוע את שיחתו. יומיים אחרי תחילת החיפושים למצוא בית טוב לחתול, בדרך מקרה החתול נפח את נשמתו, החזיר אותה בשלמות לבורא. בדרכו לשמיים לקח עמו החתול את סודותיו שלו. הוא לא פרץ בבכי כשראה את הגופה המוטלת בבית, מקופלת בסלסלה. בחצות הליל, בקור רוח קבר את גופו הרפוי בחצר השכנים. עבורו זה היה האות שהוא נקי מנכסיו ויכול לצאת למסע הארוך. עתה, לאחר שהשיל מעליו את כל מה שעצר, הוא קליל, נטול חובות ויוכל לחצות בקלות (יחסית) את המדבר.


וכך, ישב על החול הרך וכפות ידיו נוברות בחול החם, סוגרות ופותחות את היד, מאגרפות חזק חופן של חול, כעין הכנה למלחמה על חייו. בכל אותו הזמן מבטו נע לשמיים, כאילו ממתין לאות למהלך החצייה. לרגע פיתח כעין משחק התגרות: מקרב את נעלו הקרועה אל הקו, כמעט נוגע, אבל מיד מחזיר אותה חזרה. ברגעי השפיות שעדיין עברו בראשו אמר לעצמו: רגע, הגעת, חיפשת, מצאת, אתה היחיד שהגעת למקום מבין כל ההוזים הסובבים במדבר הענק. רטט של גאווה חלף בגבו. רק אתה (דקר את חזהו עם שתי אצבעות) מצאת את הקו הלבן. תבין (דיבר אל עצמו), אין ספק. אתה יכול. הקול הפנימי, התבוסתן, המשיך ללחוש: קום. תתעודד. תיפרד מהקו, תחזור ותתחיל לחיות כראוי, כמו אדם מהישוב ולא כמישהו שבעיני הבריות מוגדר כמשונה. הרי אתה יודע, השלים לעצמו משפט טחון היטב, המקלים בין הבריות חושבים שאתה סתם מסכן, דפוק בראש. אבל רגע אחרי המשפט המוכר מתגנבת מחשבה נוספת לראשו, מפתה יותר: אולי, אולי כשאחצה את הקו העלוב הזה, ייעשה השינוי שאני כה מבקש.


הרי אמרו לו שמי שחוצה את הקו אינו נשאר בעולם הזה אלא עובר לעולם.... כאן עצם את עיניו וצחק. הוא כבר מזמן הפסיק להאמין לכולם, הוא ידע שכל מי שדיבר עמו על הקו, מגיע איתו עד קו המעבר וכאן, נגמרות העובדות ומתחילים הניחושים. בתחילה זה גמגום עד שאותו מספר מארגן את דמיונו. הרי אין עובדות, אף אחד עוד לא חזר משם ולכן אין אפשרות לספר מה קורה שם, אלא רק מחשבות ודמיונות. בסיכום של כל השיחות על הקו הדוברים היו מודים שהאפשרות היחידה, תעבור את הקו ואז תדע. שוב צחק, אבל אם אני אעבור את הקו לא אוכל לחזור ולספר.


משהו הטריד את כף ידו הטמונה בחול, מין דגדוג קל בגב היד. הוא שלח מבט מבוהל למטה אל כף ידו, חיפושית שחורה הילכה ומנסה להיאחז בכף ידו כדי להתגבר על מפלי החול הבוגדני. הוא ניער בבהלה את כף היד. החיפושית האומללה עפה באוויר ונחתה על גבה מפרפרת ברגליים בייאוש. הוא הביט בה ברחמים. לפני ששלח את ידו להפוך אותה על רגליה חשב: איך הגיעה לכאן החיפושית? הרי כל צעד שלי עבורה זו הליכה של יום שלם, ובכלל מאיפה היא באה? שלח את ידו, בעדינות אחז בגופה הקשה והפך אותה על רגליה. החיפושית השחורה שחשה את החול תחת רגליה החלה לטפס על 'דיונות החול' שנוצרו מכל מכתש שיצרה ידו. היא מטפסת ועולה בחול ואז מדרדרת חזרה. שוב שלח את ידו לעזור לה לצאת מהמכתש הזעיר. במשך שנות בדידותו סיגל לעצמו כללים ברורים, לעזור כמה שהוא יכול לבעלי חיים (בני אדם, כך הסיק, יכולים להסתדר בלעדיו). החיות וגם היצורים הכי קטנים לא הודו לו (או הוא לא ידע שהם מודים לו). לעומת זאת בני האדם? אלה אמרו לו כשהציע עזרה: עזוב! נסתדר לבד, תודה לך. ללבו התגנב חשש שהם חוששים מהרגע שיצטרכו להחזיר עזרה.


כששלף את החיפושית הנאבקת ממכתש החול שבו הייתה לכודה, החזיק אותה בידו. רגליה פרפרו באוויר, ראשה הזעיר הסתובב בניסיון להבין מה מחזיק בה. לרגע נדהם מהכוח החזק שנמצא בגוף הזעיר שלה. עלובה קטנה חשב, הוא לא הבין בין המינים ותתי מינים של חיפושיות, גם את שמה לא ידע, אבל מה הוא כוחה מול כוחי? הרהר, ברגע אני יכול למעוך אותה, או לשחרר אותה לדרכה.


בעודו חושב, החיפושית האומללה נאבקת על חייה, בועטת ברגליה הקטנות לכל הכיוונים, אחוזה בצבת אצבעותיו, רגליה כלפי מעלה, מפרפרות באוויר מול עיניו. הוא הפוסק לחיות או למות. נראה ששיכרון הכוח מול החיפושית השחורה סחרר אותו קצת, עד שמבטו שב אל הקו הלבן. מיד ניער את ראשו, חזר למוטב ושחרר את האומללה. זו עשתה דרכה, משוחררת וקלילה, טיפסה על עוד גבשושית חול ועוד גבשושית. עתה מצא עצמו בתצפית מעניינת, שרוע על החול, מתבונן על דרכה של החיפושית שהילכה בבטחה אל… הקו הלבן. לרגע השתעשע ברעיון שהנה החיפושית תחצה את הקו וכך ידע בדיוק מה עלה בגורלה. אולי על פי מה שיקרה יוכל להחליט על גורלו שלו.


החיפושית השחורה נעה ככתם שחור על החול הזהוב, מתנודדת כשיכורה, ששת רגליה כושלות לעיתים מול גרגרי החול, אך היא מתמידה, דוחפת, עולה, מועדת, מחליקה לאחור ושוב עולה. הוא מבין שהיעד שלה הוא הקו הלבן. האם לשם היא שואפת? איך בגוף קטן ושחור יכולה להיות התמדה כזו? ובכלל האם זו כוונתה? הוא שוכב בחול מתבונן בסקרנות בחיפושית, רגלו כמעט נוגעת בקו הלבן. הוא שולח את ידו אל החיפושית המתאמצת, מסובב אותה לאחור. המתמידה מהלכת, מתנודדת כמה צעדים ואז מסתובבת לאחור, ושוב מפלסת את דרכה אל הקו הלבן. עתה כבר התמלא סקרנות. קרני השמש כבר התחילו להלום בראשו, הוא הוציא את בקבוק המים, לגם מעט וכיבד בטיפת מים גדולה גם את בת בריתו, החיפושית, היצור החי היחיד מסביבו. השמש, החול, הבדידות וגם הייאוש, הוסיפו לחיפושית בעיניו תכונות אנושיות. הוא היה מוכן להיאחז בהזייה שראה ושמע את החיפושית אומרת לו ׳תודה׳. התיישב על מקומו, ניער במהירות את גרגרי החול מידיו, הרים את החיפושית הרטובה והתבונן אל ראשה הקטן. רגליה שוב ריקדו באוויר בתנועות הליכה. טיפת המים העמיקה את צבעה השחור שהבריק באור השמש. החום כבר עשה את שלו, והשמש המכה על ראשו הולידה מחשבה קודחת: החיפושית הרטובה נראתה בעיניו כשלוחה מטעם מישהו, אותו מישהו שממתין לו מאחורי הקו כנראה, להעניק לו חיים נוחים יותר. החיפושית, כך חשב בחום השמש, נציגתו ומבקשת לעבור את הקו, ולהזמין אותו לבוא עמה.


צל ענן נדד בצבעו הכהה על החול הבהיר. נע כמפלצת אפורה, בולע את גווני הזהב הזוהרים ומשליט גוון אפור רוגן ומכוער. הענן הבודד היה עבורו כסימן, משהו גדול מכוחו עומד להשתנות. הניח את החיפושית להלך לדרכה, שלח מבט מפוחד לשמיים, ניער בעדינות את החול מבגדיו. עתה צילו של הענן נראה כים גדול המכסה חלקים נרחבים בחולות, אגם אפור שנע לאיטו. זוהרו החיוור של הקו הלבן נראה לפתע עלוב, כהה ואפור. הוא הזדקף מתח את ידיו לצידי הגוף, ועיניו נשואות אל הענן שמהלך מעל. משב הרוח הגיע והביא עמו מחול סוער של חול שעלה לשמיים כעמוד מסתלסל והכה בו במטר כואב של גרגרי חול. "אלוהים," צרח אל מרחבי המדבר בפחד, חושש שעמוד החול עומד לאסוף אותו השמיימה. עמוד החול התקרב אליו, עטף אותו, גרגרי חול מילאו את עיניו, אוזניו ובגדיו, החול חדר אל מתחת לבגדים, דגדוג מעצבן נע על גבו המזיע מתחת לחולצה. סערת החול שראה בה מסר אלוהי חלפה אותו, המשיכה לצבור כוחות, הילכה במהירות על הדיונות, מחוברת לגבעות בצינור זעיר של חול. כשהוא מוחה את עיניו מגרגרי החול, הצליח לראות שהסערה התנהלה כגברת מגונדרת, חצתה את הקו, לוקחת עמה חלק מהאבק הלבן, עוברת בקלות לצד השני וקורסת כגבירה המשילה את בגדיה, לאחר שהגיעה לביתה מאירוע נוצץ.




הכול סימנים, הכול סימנים, מלמל לעצמו. שלח מבט אל החיפושית החותרת להגיע אל שרידי הקו. המים ששפך עליה הפכו את שחור גופה למבריק ובולט בשטח, ששת רגליה נברו בעקשנות בחול הרך. שיכרון של כוח לא מובן הניע אותה, כאילו היא מבקשת להתרחק מהסכנה, ממנו.


הוא הניח לחיפושית, אם היא שלוחה של מישהו כדאי לא להפריע לה. ששת רגליה מתייצבות על הקו. עדין לא קרה דבר. בראשו נתקעה התמונה שצייר לעצמו, שכל אחד שנוגע בקו, חייו משתנים. למה משתנים? לא ברור. בדמיונו נזכר שמעבר לקו, בעולם שאין בו כללים, אין גם משקל. כוח המשיכה, אותו כוח שמחבר את אנשים לאדמה וגם לחיים, נעלם. אולי, הרחיק במחשבה, הגוף מתאדה, עולה לשמיים ושם מורכב מחדש ונשלח לאחד העולמות העליונים, לחיים יפים ודווקא פחות מורכבים. מושגים כמו בית, אישה, ילדים, לא קיימים לדעתו באותם עולמות. אך כידוע, רבים הם הכותבים על הקו הלבן, אך אף אחד לא חזר משם כדי לספר. והנה חיפושית זעירה, שחורה, על הקו.


כשהסיר את החולצה וניער אותה ראה שלזיעה שלו נדבקו גרגרי חול וגם משהו שחור קטן נשר מהחולצה ונחת על החול, הוא התכופף לראות מה זה וגילה חיפושית נוספת, לא גדולה כמו ידידתו הוותיקה, אלא קטנה יותר. על פי צעדיה הראשונים נראתה גם זריזה יותר. בעודו מנסה לנער את הגרגרים מגופו, התבונן בחיפושית. זו סבבה על מקומה מחפשת משהו, אחר החלה לנוע במהירות אל החיפושית האחרת, אותה אחת שחס על חייה ואפילו ניסה לטפח. זו כבר נגעה בקו ועצרה, משהו הפריע את התקדמותה. אלוהים, עוד פעם אלוהים? נזף בעצמו, מה יש לך היום? איזה אלוהים? שלח מבט מזלזל לשמיים ואמר בקול: "מה, הוא עזר לי במשהו בחיים שלי?" נזכר בדברי אמו: "אם לא תעזור לעצמך אף אחד לא יעזור לך." אל תחפש עזרה מאלוהים, גיחך לעצמו. זרק את החולצה על החול, התיישב בייאוש, כשעיניו עוקבות אחרי מהלכה המהיר של החיפושית החדשה, אותו יצור שנכנס בסערה לתמונה. מחשבות החלו להתעבות במוחו. הרגיש חופשי לדבר. הרי מסביבו רק חול וחול ושתי חיפושיות שלא בטוח שהם באותה שפה. הוא יכול לצעוק, לדבר וזה לא יפריע לאף אחד, אולי לחיפושיות. בינתיים המציאות בחולות נראתה יותר מעניינת. הענן חלף מזמן, צילו המנמר את הגבעות חצה את הקו בלי בעיות והמשיך בדרכו, ככתם כהה המהלך על החולות. הוא צנח לחול על ברכיו, מתרכז במראה שתי החיפושיות. החדשה כמעט הדביקה את חברתה. הוותיקה המתינה לה ורגליה על שרידי הקו, שולחת מחושים זעירים לכיוון החיפושית המתקדמת. החיפושית השנייה מהלכת במהירות. נראה שהיא בקיאה בחולות ומקצרת את המרחק אל חברתה, גומעת כל תלולית, מתגלגלת לעמקים, מכוונת אל הקו והחיפושית האחרת.


סוג של מחול התקיים במפגש ביניהן. תחילה נגעו במחושים, אחר סובבו במעגל כשראשן צמוד אחת לשנייה. ידידתו – הוותיקה והגדולה מבין השתיים, הילכה לאחור, כאילו לראות את מלוא גודלה של החיפושית השנייה. אחרי שבחנה את הסחורה החדשה שהגיעה, סובבה את ישבנה וחצתה בבת אחת את הקו הלבן. הוא עצר את נשימתו. רוחבו של הקו כעשרה ס"מ, תוך שנייה החיפושית בלעה את המרחק ועמדה מעברו השני, כממתינה לחברתה. זו מיהרה אחריה וחצתה את הקו במהירות. הוא פלט את האוויר הכלוא בריאותיו ושלח מבט נוסף אל החיפושיות. אלה כבר הלכו אחת ליד השנייה מעבר לקו. הוא הילך אחריהן על בירכיו, מטה אוזן, אולי יקלוט חצי משפט שמדובר עליו. כל כך היה עסוק בהאזנה סקרנית והליכה על ברכיו שחצה את הקו הלבן. כשהבחין, היה מאוחר. מחצית גופו הייתה מעבר לקו. פניו האדימו. הוא קפא במקומו, שלח מבט לאחור וראה שדבר לא קרה. בתנועות זהירות, כאילו האדמה בצידו השני של הקו רגישה יותר, החל לנוע לאחור, להסיט את כל משקל גופו לאחור. כשחזר אל צידו הנכון (הנכון?) של הקו, הוציא את האוויר בשריקה, שאף אל קרבו את מחצית המדבר עד שעיניו כמעט יצאו מחוריהן.


ובינתיים, החיפושיות עסקו במרץ מצידו השני של הקו בחיזור זהיר ונוקשה, כשהן מגלגלות את עצמן במורד תלוליות החול מחוברות. הוא הביט בהן. אחר בצעד נועז חצה את הקו, עמד דקה ארוכה מצידו השני של הקו בעיניים עצומות, ממתין לגרוע או לטוב מכל. לאחר שדבר לא קרה הרגיש חופשי לקפץ משני צידי הקו, תוך שירה ותנועות ידיים.


ואז נשמעה ירייה אחת בודדה והוא נפל מצידו השני של הקו הלבן. הכדור חדר לראשו והוא מת מיד. נשמע רעש של ג'יפ מתקרב. חייל ירד מהרכב, בשפה לא מובנת אמר משהו, ירה בו עוד כדור אחד, עלה לג'יפ וסימן לנהג להמשיך. הדם זרם ויצר שלולית, בתוך אגמון הדם, בגוון אדום כהה שחו נואשות שתי חיפושיות, עד שטבעו ומתו. (תודה לקוראים).

הרשמו ואעדכן אתכם על טיולים
  • White Facebook Icon
על עצמי

עיתונאי עצמאי, כותב על מסלולי טיול, מבחני רכב כבד ושטח. באתר למטייל מסלולי שטח, פינות לקפה. תערוכת קבע של ציורים ואיורים. מאייר ומצלם כותב ספרי טיולים וילדים. לכל הכתבות מתלווים תצלומים של הכותב.