סיפור לשבת/ הזיכרון הנעלם

עתה הוא מול מסך המחשב, רודף אחרי האותיות, מקבצן, רודה בהן בהצלחה ורותם את הפזורות למילה אחת שלמה. אחרי שהמילה נראית יושבת לבטח על מסך המחשב הוא חוזר אליה. אחת האותיות, סוררת, החליפה במהירות את מקומה עם אחותה שלצידה. הוא ממהר לתקן את השגיאה, שולח לצדדים מבטים נבוכים, כאילו מישהו ניצב אחריו ובודק את הטקסט שכתב. הוא ממשיך להדהיר את האצבעות על המקלדת. האותיות מרצדות מולו בחדווה לא מוסברת, כאילו כל מקש מתחנן שאצבעו תפקוד אותו. עד שהגיע לאות א'. זו מסתתרת במקלדת. מקומה נעלם מעיניו באופן קבוע. בכל מילה בה צריכה להצטרף האות א', חל מעצור בשטף הכתיבה שלו. הזרם נבלם באחת, כאילו סכר בסכר פרימיטיבי את מבול המילים הזורמות אל צג



המחשב. האותיות מתקבצות אל הסכר, נלחצות אל קצה המסך ואחרות, שמגיעות אחריהן בשטף כתיבתו, נבלמות, נחבטות ונדקרות בסריפים הדקים של ה'ק' וה'מ'. מקו הסכר עולה זעקה. האותיות רוצות להתאחד למילים. נו כבר, שהסכר הטיפשי יתרומם והאות 'א' האומללה תמצא את מקומה. אז ירוצו האותיות, יתחברו למילים, אלה ימלאו את המסך בשורות ארוכות דחוקות, מילה נושקת לרעותה. יזוזו קצת, יתנו מקום, יעברו לשורה הבאה, ישלימו רווחים וימלאו את המסך. הבעיה: העין לא מוצאת את ה-א' והאצבע המורגלת לקלידה עיוורת, מגששת דקה ארוכה מעל המקלדת. הוא שולח מבט נוזף אל האצבע שבגדה ועיניו מגלות במרכז המקלדת, בשורה העליונה את ה-א'. אז, נוחתת האצבע בכעס על המקש. ה-א' מתנערת, מתייצבת במקומה במילה, אבל במקום הלא נכון. קו אדום נמתח מתחת למילה, סימן אזהרה של כתיב לא נכון. המילים שנאספו בסכר זועקות שיתקן. למה האומללה לא מוצאת את מקומה? לאן היא שייכת בכלל? והוא כבר שכח לאיזו מילה האות צריכה להתחבר, ואיך האיות הנכון. למרות השגיאה וה-א׳ שלא במקומה הסכר נפרץ. שטף של אותיות זורם, מצטרף למילים. הכול דוהר בחדווה אל המסך, להסתדר בשורה ארוכה עם האחיות שניצבות, ממתינות לזרום עם הזרם. כשהוא בוחן במבטו את המסך הלבן, עליו מונחות השורות מסודרות במסדר, נוכח לפתע היכן הוא מקומה הנעלם של ה-א'. ביד קלה הוא מכוון את התוויין למקום ובאצבע בטוחה מקיש א'. האישור זורם ממנו. לסכר הוקל, כאילו קצה המסך קיבל מתיחה. האותיות ממהרות להתאחד למילים, ואלה זורמות בנחת, נוגעות בקצה המסך ומסתדרות שורות-שורות מתחת לשורה שעצרה את הזרימה. הן מרכיבות משפט, פיסקה ורעיון, אך אחרי שהכול מסתדר בשורות ארוכות, הקו האדום חוזר ומדגיש את המילה השגויה. והנה שוב א' חסרה.


ושוב חוזר התהליך: המילים נבלמות ונוצרת מהומה של אותיות לחוצות וסובלות. הוא בוהה במקלדת. איפה לעזאזל נמצאת ה-א'? בייאושו הוא זונח את האות הסוררת, הנעלמת. הוא כבר יתחשבן איתה, כך הוא מבטיח לעצמו, בעת הקריאה החוזרת של הטקסט, ואז, ביד קלה יוסיף את ה-א' המעצבנת ויבוא סדר לטקסט. המחשבות משוטטות בראשו. האות המעצבנת הסיחה את דעתו מהעיקר: מה הנושא? שאל את עצמו. מה המטרה? על מה אני כותב? מהי המילה שבה חסרה ה-א'? איפה היא בכלל? לעזאזל. כדאי שיעבור שוב על הטקסט, יבין על מה חשב ומה ניתח לעומק. הרי הוא על תקן פרשן מהשורה הראשונה. בהה עוד פעם במסך. הדבר החי היחיד – התוויין שמהבהב מול עיניו ושולח אות חיים מהמסך הדומם. הידיים קפאו, הראש מתאמץ, הזמזום באוזניו מחריף. אולי אלך ואשתה קצת מים? בטח אתאושש, אמר לעצמו. תוך רגע עלו במוחו תמונות של מים הזורמים מהברז. מחשבותיו הרחיקו נדוד לנחלי בדולח צלולים בצפון הארץ, בהם זורמים מים חיים. אולי, ניסה לקשר עם המחשבה הראשונה, מים אלה מסיימים את דרכם בברז שבביתו.


שוב קם, מסתובב בבית הגדול, מהלך באטיות בין חדר עבודתו למטבח, מביט החוצה מהחלונות הגדולים אל הגינה הפורחת שרעייתו משקיעה בה שעות של עבודה. רואה את ארגז הצעצועים של הנכדים הנמצא בליבו של הסלון. כל הצעצועים כלואים בו באי סדר ומשתחררים למשחק רק כשהנכדים מגיעים. עתה, כשהבית שקט, שעות הבוקר נוחות לכתיבה. המשפחה מאפשרת לו שקט כדי שיוכל לשבת ולכתוב את הטור היומי. זה אולי השריד האחרון לקשר שלו לעולם העיתונות – עולם שהיה כל עולמו, כל חייו, מקום שהיה בית ראשון, לפני ביתו ואשתו וילדיו. כחסד אחרון אחרי שעזב את מישרתו המכובדת, אפשר לו בעל העיתון לכתוב מדי יום טור, הגיג שלע