סיפור לשבת/ הזיכרון הנעלם

עתה הוא מול מסך המחשב, רודף אחרי האותיות, מקבצן, רודה בהן בהצלחה ורותם את הפזורות למילה אחת שלמה. אחרי שהמילה נראית יושבת לבטח על מסך המחשב הוא חוזר אליה. אחת האותיות, סוררת, החליפה במהירות את מקומה עם אחותה שלצידה. הוא ממהר לתקן את השגיאה, שולח לצדדים מבטים נבוכים, כאילו מישהו ניצב אחריו ובודק את הטקסט שכתב. הוא ממשיך להדהיר את האצבעות על המקלדת. האותיות מרצדות מולו בחדווה לא מוסברת, כאילו כל מקש מתחנן שאצבעו תפקוד אותו. עד שהגיע לאות א'. זו מסתתרת במקלדת. מקומה נעלם מעיניו באופן קבוע. בכל מילה בה צריכה להצטרף האות א', חל מעצור בשטף הכתיבה שלו. הזרם נבלם באחת, כאילו סכר בסכר פרימיטיבי את מבול המילים הזורמות אל צג



המחשב. האותיות מתקבצות אל הסכר, נלחצות אל קצה המסך ואחרות, שמגיעות אחריהן בשטף כתיבתו, נבלמות, נחבטות ונדקרות בסריפים הדקים של ה'ק' וה'מ'. מקו הסכר עולה זעקה. האותיות רוצות להתאחד למילים. נו כבר, שהסכר הטיפשי יתרומם והאות 'א' האומללה תמצא את מקומה. אז ירוצו האותיות, יתחברו למילים, אלה ימלאו את המסך בשורות ארוכות דחוקות, מילה נושקת לרעותה. יזוזו קצת, יתנו מקום, יעברו לשורה הבאה, ישלימו רווחים וימלאו את המסך. הבעיה: העין לא מוצאת את ה-א' והאצבע המורגלת לקלידה עיוורת, מגששת דקה ארוכה מעל המקלדת. הוא שולח מבט נוזף אל האצבע שבגדה ועיניו מגלות במרכז המקלדת, בשורה העליונה את ה-א'. אז, נוחתת האצבע בכעס על המקש. ה-א' מתנערת, מתייצבת במקומה במילה, אבל במקום הלא נכון. קו אדום נמתח מתחת למילה, סימן אזהרה של כתיב לא נכון. המילים שנאספו בסכר זועקות שיתקן. למה האומללה לא מוצאת את מקומה? לאן היא שייכת בכלל? והוא כבר שכח לאיזו מילה האות צריכה להתחבר, ואיך האיות הנכון. למרות השגיאה וה-א׳ שלא במקומה הסכר נפרץ. שטף של אותיות זורם, מצטרף למילים. הכול דוהר בחדווה אל המסך, להסתדר בשורה ארוכה עם האחיות שניצבות, ממתינות לזרום עם הזרם. כשהוא בוחן במבטו את המסך הלבן, עליו מונחות השורות מסודרות במסדר, נוכח לפתע היכן הוא מקומה הנעלם של ה-א'. ביד קלה הוא מכוון את התוויין למקום ובאצבע בטוחה מקיש א'. האישור זורם ממנו. לסכר הוקל, כאילו קצה המסך קיבל מתיחה. האותיות ממהרות להתאחד למילים, ואלה זורמות בנחת, נוגעות בקצה המסך ומסתדרות שורות-שורות מתחת לשורה שעצרה את הזרימה. הן מרכיבות משפט, פיסקה ורעיון, אך אחרי שהכול מסתדר בשורות ארוכות, הקו האדום חוזר ומדגיש את המילה השגויה. והנה שוב א' חסרה.


ושוב חוזר התהליך: המילים נבלמות ונוצרת מהומה של אותיות לחוצות וסובלות. הוא בוהה במקלדת. איפה לעזאזל נמצאת ה-א'? בייאושו הוא זונח את האות הסוררת, הנעלמת. הוא כבר יתחשבן איתה, כך הוא מבטיח לעצמו, בעת הקריאה החוזרת של הטקסט, ואז, ביד קלה יוסיף את ה-א' המעצבנת ויבוא סדר לטקסט. המחשבות משוטטות בראשו. האות המעצבנת הסיחה את דעתו מהעיקר: מה הנושא? שאל את עצמו. מה המטרה? על מה אני כותב? מהי המילה שבה חסרה ה-א'? איפה היא בכלל? לעזאזל. כדאי שיעבור שוב על הטקסט, יבין על מה חשב ומה ניתח לעומק. הרי הוא על תקן פרשן מהשורה הראשונה. בהה עוד פעם במסך. הדבר החי היחיד – התוויין שמהבהב מול עיניו ושולח אות חיים מהמסך הדומם. הידיים קפאו, הראש מתאמץ, הזמזום באוזניו מחריף. אולי אלך ואשתה קצת מים? בטח אתאושש, אמר לעצמו. תוך רגע עלו במוחו תמונות של מים הזורמים מהברז. מחשבותיו הרחיקו נדוד לנחלי בדולח צלולים בצפון הארץ, בהם זורמים מים חיים. אולי, ניסה לקשר עם המחשבה הראשונה, מים אלה מסיימים את דרכם בברז שבביתו.


שוב קם, מסתובב בבית הגדול, מהלך באטיות בין חדר עבודתו למטבח, מביט החוצה מהחלונות הגדולים אל הגינה הפורחת שרעייתו משקיעה בה שעות של עבודה. רואה את ארגז הצעצועים של הנכדים הנמצא בליבו של הסלון. כל הצעצועים כלואים בו באי סדר ומשתחררים למשחק רק כשהנכדים מגיעים. עתה, כשהבית שקט, שעות הבוקר נוחות לכתיבה. המשפחה מאפשרת לו שקט כדי שיוכל לשבת ולכתוב את הטור היומי. זה אולי השריד האחרון לקשר שלו לעולם העיתונות – עולם שהיה כל עולמו, כל חייו, מקום שהיה בית ראשון, לפני ביתו ואשתו וילדיו. כחסד אחרון אחרי שעזב את מישרתו המכובדת, אפשר לו בעל העיתון לכתוב מדי יום טור, הגיג שלעיתים יזוז למקום המכובד שנקרא "מאמר המערכת". למרות הפנסיה הנדיבה יש גם תשלום מכובד עבור ארבע מאות המילים שהוא משגר למערכת. מחווה, מעיין מתנת שחרור נאה אחרי שנות עבודה ונאמנות. הוא אכן שירת בנאמנות את העיתון. בתחילה ככתב, אחר כך כעורך, עורך בכיר ועד שהתמנה לעורך ראשי. במשך כמה שנים בהן היה בתפקיד עורך ראשי, הוליך את העיתון ביד רמה. הוא ניהל ביד בוטחת את ישיבות המערכת, היה שותף בהכרעות פוליטיות כבדות משקל, פיטר כתבים סוררים וקיבל אחרים, חלקם במצוות אדונו בעל העיתון. הוא ישב עם מנהיגי האומה, למד את סודות המדינה והיה שותף סוד שקט לכמה מבצעים ביטחוניים. בכמה מסעדות יוקרה היה נוהג לחתום על חשבון האוכל שלו ושל משפחתו וחבריו. עתה כל הלו״ז העמוס התנקז לשעה-שעתיים בהן ישב מול המחשב, עוטה את חשיבות העורך הראשי. במשך שעה-שעתיים חזר לתפקידו הרם. מגוחך שלקראת הרגעים האלה נהג להתלבש היטב, עד לרמת הנעלים לרגליו והניח את נעלי הבית המרופטות במגירה. כל זאת כדי לתת כבוד לארבע מאות מילה שהוא אמור להעביר למערכת. אך בקצה צינור ההעברה למערכת ישבו צעירי המערכת, חלקם כעט להשכיר, נטולי ערכים וכבוד. רובם אינם יודעים את ההיסטוריה, לא של העם בציון ובטח שאינם מכירים את המכובדות כבדת הראש של העיתון ושלו. הוא יודע שהמילים שהוא שולח מדי יום מגיעות אל אחד הצעירים האלה. בפעמים שהוא גורר את עצמו למערכת הוא מסתובב במסדרונות לבד, מזועזע מהדור הצעיר שירש אותו – מלבושם, לשונם ותעוזתם. הוא פוקד את משרדו של העורך הראשי, חוזר אל המשרד שהיה משרדו. המזכירות באולם המבוא למשרד מבקשות לעצור אותו, אך מפאת גילו ולבושו המוקפד נמלכות ולוחצות על הזמזם. הדלת נפתחת לפניו. בכניסתו למשרד העורך הראשי נסוכה על פניו הדרת כבוד שמבקשת באלם מאחרים לנהוג כך כלפיו. לעיתים הוא פורץ ממש לישיבת מערכת, למורת רוחו של העורך. לעיתים העורך מנהל שיחה עם כתב, ולעיתים הוא שקוע בשיחת טלפון, אבל תמיד העורך מעניק לו את הכבוד (שנדרש לו מאוד), קם לכבודו ולוחץ את ידו בחמימות. אחרי כמה משפטים סתמיים הוא מבין שאין לו על מה לדבר יותר ומבין שמולו אנשים עסוקים מאוד, והוא קשיש מזדקן שמפריע.


מעולם לא היה איש רעים. הוא לא צבר חברים במערכת מה גם שכמעט ולא נותרו בני דורו בעיתון. לכן הוא ממהר אל המעלית, לחזור למשרד הביתי שלו ולסיים את הביקור המביך. מחשבותיו, שחצו הרים ומערכות עיתונים, חזרו אל הפינה הקטנה שלו, זנחו את מקומה של ה-א' האומללה. הנושא לא ברור. מי ,מה, למה, ובכלל על מה כתב? מחשבותיו נגרפו לילדותו, שם, בשלולית החורף, נהג להשיט סירות מנייר העיתון. שלולית החורף, צמחיית האביב הפורחת, האם זה הנושא? לגם מהמים וחזר אל המחשב. נותרו לו שעתיים לגמור להתמודד עם המילים והאותיות. מהרגע שיסיים את הכתיבה, חוטים נעלמים יזרימו את המילים בקצב מהיר אל המערכת, שם יגיע הטקסט שלו, נטול ה-א', ויתייצב במסך של עורך לשוני נרגן. זה יקרא באדישות תהומית את מילותיו הנרגשות על אירוע פוליטי כלשהו, יוסיף ניקוד ופיסוק ויענה פעמיים לנייד שעל שולחנו. פעם זו אשתו שתספר לו שלילד שוב ברח קקי, היא לא יכולה יותר, אין לה כוח. ועוד לא נרגע מאשתו, וכבר צלצול נוסף – השיחה ממנו, קרצייה קשישה, זה ששלח לו את הטקסט המעצבן חסר ה-א'. הוא, כמו בכל יום, יבקש לשאול אותו האם החומר הגיע. "בטח שהגיע, נודניק קשיש," ילחש העורך למסך. העורך המשועמם עובר על החומר, מפסק, מנקד, ואז מגיע ל-א' החסרה. ממלמל לעצמו: "הסנילי שוב שכח את ה-א', כרגיל." לוחץ בחוזקה על מקש, וה-א' מתמקמת כראוי במילה. ההוספה גרמה לתנועה עליזה על המסך, הזיזה את כל השורה. ערימות של מילים דחקו אחת בשנייה ומיהרו למלא חללים, ליישר לימין ולעמוד למסדר העורך. השורה קפדנית, נקייה משגיאות.

ובבית הרחוק, מול המסך, מהבהב לו התוויין. בטקסט עדיין מתוח הקו האדום מתחת למילה עם ה-א' החסרה. הוא יושב, בוהה אל החלון ושואל את עצמו: על מה בעצם כתבתי? ואחר חוזר אל הברז ללגימה נוספת של מים. לא נורא, אקרא מחר בעיתון. (דובי זכאי).

20 צפיות
הרשמו ואעדכן אתכם על טיולים
  • White Facebook Icon
על עצמי

עיתונאי עצמאי, כותב על מסלולי טיול, מבחני רכב כבד ושטח. באתר למטייל מסלולי שטח, פינות לקפה. תערוכת קבע של ציורים ואיורים. מאייר ומצלם כותב ספרי טיולים וילדים. לכל הכתבות מתלווים תצלומים של הכותב.