סיפור חדש/ קו לבן

לרגע עמד במקומו, יודע שאם הוא חוצה את הקו חייו, משתנים באחת. לכן, עמד בצמוד לקו, נזהר ומתלבט. והקו? אף אחד לא היה חושד בקו התמים, המסומן באבקת גיר, שהוא כה משמעותי לחייו של אדם. לעומת זאת, הדרך להגיע לקו המיוחד מחייבת לעבור מסלול קשה וארוך. לא רבים מצליחים לעבור את הדרך. קיימת סכנה גדולה למנסים. משמרות של צבא מסתובבות באזור והחיילים יורים במסתננים בלי לשאול שאלות. אותם אלה שמתחמקים ממשמרות הצבא, מסתובבים הלומי שמש במדבר בחיפושיהם אחרי הקו הלבן. חלקם מתים מצמא או תשישות, וגוויותיהם נותרות בחול המדבר החם, מופקרות למאכל עופות וחיות המדבר. אבל הוא הצליח להגיע לקו.


בילדותו אמו נהגה להתגאות בין מכריה: "לילד שלי חוש כיוון מדהים," סיפרה לכל מי שחפץ לשמוע, "הוא מסוגל להצביע על הצפון במדויק אפילו כשמסובבים אותו במקום כמה פעמים." אבל נניח לאמו, זו כבר מזמן נאספה אל אבותיה, ונחזור לקו שלנו. מגוחך ממש, אבקת גיר פשוטה שמישהו מתח על גבעות החול. כל משב רוח נוגס מהקו והאבקה יכולה לחולל באוויר עם הרוח. אך למרות כל הקשיים, אחרי שחצה מדבריות חול מצא את הקו. נכון, תימהונים בודדים שראו אותו מהלך במדבר בביטחון, מיהרו אליו בשארית כוחותיהם, ביקשו מים ואחרי שהשקה אותם, שאלו בשפתיים סדוקות משמש וצמא: ״אתה יודע היכן הקו הלבן?״ הוא חייך אליהם דרך זקנו הפרוע: "עלם צעיר, אני בדרכי לעיר. רבים מחפשים במדבר הגדול את הקו הלבן, אבל אף אחד לא מצא." כך שיקר לאומללים ואחר הוסיף בנימה של רחמים: ”לך, לך אל העיר הקרובה. אל תחפש הבלים שמוכרים לך עובדי מזלות."

כן, כן. הוא שיקר רק כדי להגיע ולמצוא לבד את המקום. לפני זמן רב, עוד בטרם צאתו למסע אחרי הקו הלבן סיפרו לו שזו נקודה חשובה בחיים, שמי שמוצא אותו מדלג מעליו ועובר לעולם אחר. באותו עולם החוקים המוכרים נעלמים. שם מתקיימים חוקים אחרים, קלים יותר, נעימים יותר ואוהבים יותר. לכן, כשיצא אל המסע הארוך, ליוותה אותו בדרכו הידיעה המעורפלת על פי השמועות. עתה, כשהגיע אחרי המסע הארוך, ראה את עליבות המקום ואת הקו המטושטש וגיחך: העובר את הקו נפרד מחייו המוכרים? רגליו חפורות בחול החם, ובינו לבין עצמו מתנהלת שיחה שניהל עשרות פעמים. מה יש לי להפסיד? התחיל בפעם האלף לדון עם עצמו, אין בכל העולם מישהו שאני יקר לו. אחרי המשפט הכואב, הציב לעצמו את הטורים המוכרים הארוזים בטבלה דמיונית: רשימות של בעד ושל נגד. הרשימה בעד לחצות את הקו הייתה ארוכה. הטור נגד, בטבלה הדמיונית, היה קצר, ביקש ממנו לא להסתכן ולעבור את הקו. "מה יש לי להפסיד?" דיבר בקול חזק. "מה יש לי להפסיד???" זעק אל החולות השוממים. הוציא את בקבוק המים, לגם גמיעות קטנות וסקר בעיניים אדומות את גבעות החול הענקיות אותן חצה. שום עיר לא נראתה מסביב רק חול וחול. ימים רבים הוא תועה בין הגבעות וממשיך לחפש בייאוש בכל המרחב העצום קו לבן. אמנם היו מפות בתרמילו, אבל אף אחת מהן לא ציינה היכן נמצא הקו הלבן וגם את מיקומו וצורתו לא ידע. אחר נהם אל עצמו: למרות הכול הוא מצא, ואחרים ממשיכים להלך כשלדים שרופים ברחבי המדבר. אך גם עתה, כשהוא ניצב ליד הקו, עדיין הרגיש ריקנות איומה. נשא את ידיו ופניו לשמיים והאשים בקול צרוד ממחנק ומחול את האלוהים, את אמו, את חייו המבוזבזים. אולי, תהה בחיוך מריר, צוות מלאכי השמיים בחברת אמו מביטים עליו כעל שחקן במשחק הישרדות, מחכים לראות מתי גופו יהפוך למאכל לעופות המדבר. אבל יש תקווה. קפיצה אחת מעבר לקו – וחייו, כך הוא מקווה, יהיו אחרים לגמרי. הוא יכול לנטוש את העולם הזה ולעבור לעולם טוב יותר. 

למרות כל הקשיים הוא שרד. אחרי שנשא את נאום הריקנות במבט מאשים לשמיים, התיישב שוב בייאוש בחול. רגליו חפרו לעומק החול והוא הביט בדאגה שחלילה לא יגיעו ויגעו בקו הלבן. חוסר הידיעה ממה מצפה לו מעבר לקו, הרס אותו. הידיעות היו קלושות, לא ברורות. משהו מתרחש מעבר לקו אבל מכאן, מצידו האחר לא רואים דבר. אותו המדבר, מדבר החול, רק קו לבן יוצר חיץ כביכול. ממילא הוא קץ בחיים כאן על כדור הארץ. לא עניין אותו דבר, את הכול המיר לטובת המסע. בגילו המתקדם ובמצבו העלוב לא היה לו הרבה מה להמיר. הבעיה היחידה שעמדה לפניו, אחרי שקיבל את ההחלטה לצאת למסע, הייתה למצוא בית הגון לחתול שלו. גם כן חתול, סתם חתול שנפשו נקשרה בו. החתול שליווה אותו, היה עד לשיחות בקול שהיה מנהל עם עצמו. החתול היה שוכב לידו, עיניו חצי עצומות, אוזניו זקופות, אין ספק שהוא מקשיב ועל פי תפיסתו שלו גם מבין. כשבחן את האפשרויות למצוא סידור הוגן לחתול שלו, גילה שאין אדם בסביבה שהוא סומך עליו. גם החתול לא העלה מחשבה שעוד מעט ייפרד מבן שיחו. החתול, בדרכו, המשיך להלך אחריו, לשכב לידו בעיניים חצי עצומות ולשמוע את שיחתו. יומיים אחרי תחילת החיפושים למצוא בית טוב לחתול, בדרך מקרה החתול נפח את נשמתו, החזיר אותה בשלמות לבורא. בדרכו לשמיים לקח עמו החתול את סודותיו שלו. הוא לא פרץ בבכי כשראה את הגופה המוטלת בבית, מקופלת בסלסלה. בחצות הליל, בקור רוח קבר את גופו הרפוי בחצר השכנים. עבורו זה היה האות שהוא נקי מנכס