מקום/ רחוב השפה פינת רחוב העברית


המקום בו העברית קבעה את מקומה, כאן התחיל הכל, כדברי השלט: 'עברי דבר עברית' ראשון לציון


לעתים, בשעת בוקר מוקדמת, אני מסיים את הצעידה היומית בטיפוס אל הגבעה בית הקברות הישן של ראשון לציון. מראש הגבעה, אני ממתין למראות זריחת השמש. קרעי עננים חולפים, ערפילי בוקר מעניקים הילה מסתורית לשמש העולה. בתחילה זהב קרניה נושק לקברו של בן משפחת רוטשילד אשר בראש הגבעה, אחר אבקת זהב נחה, כרגע של תהילה, על שמות וותיקי הישוב בראשון לציון. אותה קבוצה שהגיעה לנקודה זו ב-31.7.1882, שבע עשרה משפחות המייסדים. כאן בגבעת, גומזת עיון, תחת עץ שקמה יפה נוף כתב אחד מהם: "... ברגשות קודש ותודה עמדו כולם כשהשמש נוטה לערוב, משתאים למראה ההוד הנפלא הנסוך על הארץ, וכבנים החוזרים לחיק אמם, מולדתם עמדו להתפלל מנחה". במעמד החגיגי הזה נתנו תוקף להחלטה לקרוא למושבה החדשה ראשון לציון, מקורו מספר ישעיהו: "ראשון לציון הנה הם". עץ השקמה היפה כבר גווע ומת, על רצפת הבטון, במרום בית הקברות נותרו סימני הגזע המצוירים, מכאן הכל התחיל.





המתיישבים הראשונים לא הבינו שבעשייתם הם כותבים את ההיסטוריה של הציונות, מכתיבים את חזרתו של העם היהודי למולדתו ונטעו את גרעין השפה העברית. כמעט כל האירועים קרו ברחוב אחד, קטן ורזה שנושא את השם אחד העם, הרחוב שנמצא דרומית מערבית לבית הקברות. מעטים יודעים שמכאן יצאו המילים והמנגינה של ה"תקווה", דגל ישראל, וכאן התחילו לימודי העברית ודיברו עברית.


23.2.1883 עלתה צעקה מעומק חפירה בעומק של 48 מ', "מצאנו מים" הזועק, חיים חיסין ומילותיו חקוקות עד היום בסמל העיר, צבי לבונטין, זקן המתיישבים, הציע לרכוש את כוס המים הראשונה במחיר "מופקע" של ארבעים פרנק. הברון רוטשילד, באמצעות שליחיו מימן את חפירת הבאר ושילם גם את הבאת ה"פומפה", אותה המשאבה ממנה שאבו מים זכים למתיישבים. עד אז הובאו המים בעגלה רתומה לשני גמלים מבית דגן או מקווה ישראל, חלק מהמים אבד בדרך הקשה ולעיתים נתקלו בשודדים. עתה שנמצא מים חיים לתושבים (הבאר במורד רח' רוטשילד), אפשר לטייל בתולדות העברית וסמלי המדינה.





הדגל הראשון

המושבה רק בת שלוש, ילדי ו"החדר" ביקשו לחגוג בתהלוכה ברחוב הראשי של המושבה, ישראל בלקינד מספר: " ... אני ופאני אברמוביץ היינו טרודים בעשיית הדגל... זו היתה דמות הדגל שעשינו: יריעת אריג לבנה, שתים, שתים רצועות תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע, מקוצר זמן לא יכולנו להוסיף שום מילים באמצע...". הילדים הצוהלים ביקשו דמות משמעותית שיצעד בראש התהלוכה. ברוב קולות נבחר יהושע אוסוביצקי, מי היה פקיד הברון, שהוא רכוב על אתון הרים את הדגל הראשון בגאווה.

רחוב אחד העם אינו ארוך, תחילתו בצפון, בבית הכנסת הגדול, בכיכר המייסדים וסופו בבית יד לבנים מה שהיה פעם בית הפקידות של נציגי הברון רוטשילד. אורכו כמחצית הק"מ, העומד ליד בית הכנסת רואה היטב את בית יד לבנים המשופץ. שלושה בתי אבן נבנו במושבה הקטנה, לקראת חנוכת ביתו של המייסד פריימן כתב יחיאל מיכל פינס את השיר שאנו מכירים גם היום "חושו אחים חושו...". בתרמ"ה החלו לבנות את בית הכנסת בנקודה הגבוהה, שנים עשרה חלונות, כמניין שבטי ישראל. בבקרו הראשון של הברון רוטשילד, (1887), תרם את הכסף כדי לסיים את הבניה. שנתיים מאוחר יותר, בחלקו התחתון של בית הכנסת, ייסדה הגננת אסתר שפירא את גן הילדים העברי הראשון בעולם. בו דיברו רק עברית. באותה שנה נבנה מגדל המים מעל באר המושבה, ד"ר בנימין זאב הרצל ביקר במושבה השקיף ממרפסת בית הפקידות על המושבה המתפתחת ולגם כוס יין כשר מהיקב, וריגש את האיכרים בני המקום.





בית הספר העברי הראשון

בשנת תרמ"ו (1886) הקימו תושבי ראשון לציון את בית הספר העברי הראשון בעולם. שבו למדו בעברית. המייסדים היו עסוקים בסוגיה קשה, האם ילמדו בנים ובנות יחד באותה כיתה. רק בשנת 1901 החליט המנהל ישראל בלקינד שבנים ובנות ילמדו יחד באותה הכיתה. חזונו של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה, התגשם, בית ספר ראשון בעברית בראשון לציון. אחד המורים הראשונים, ד"ר מטמן – כהן, ביקש להקים בהמשך גם גימנסיה עברית שבה ילמדו וידברו בעברית. איכרי המושבה לא אהבו את הרעיון, והד"ר המכובד עזב את המושבה ופתח גימנסיה עברית ביפו. כיום בית הספר נקרא ע"ש דב חביב לובמן, ממנהיגי המושבה בראשון לציון, איש חינוך וסופר עברי. בית הספר פעיל גם היום, הבניין שופץ, אחת הכיתות הפכה למוזיאון ומנציחה את הכתה הראשונה. המבנה ברח' אחד העם, מול מוזיאון ראשון לציון.


מוזיאון ראשון לציון ממוקם בכיכר המייסדים פינת אחד העם, כאן היה 'בית רפואות, קלינקה ופוסטה וגם דירת הרוקח. את בית הרפואות יסד הברון רוטשילד, ניהל צבי פוסיצ'לסקי, רוקח מדופלם שהגיע לראשון לציון בשנת תרמ"ב 1882. כיום במוזיאון מוצג בית המרקחת הראשון ומוזיאון עשיר על תולדות העיר שהופך לחלק מהסיור.


צמוד אליו בנין נטוש, שהוא בית גורדון, (מלון לונדון), נבנה בשנת 1891, בית גורדון גרו מורים שלימדו בבית הספר העברי ממול. בקומה התחתונה גרו תקופה קצרה לוליק (ישראל) פיינברג, אשתו פאני (לבית בלקינד וילדיהם, ביניהם אבשלום (שהיה איש ניל"י). בחדר אחר התגוררו אליהו איתן ואשתו הגיורת, (היו הוריו של רפאל איתן), חברי השומר מן הראשונים שהגיעו לראשון לציון. סביבם התלכדו צעירי המושבה. בהמשך הפך הבית למלון 'לונדון' אהרן ורוזה הבעלים שגם ייסדו את קו הדיליז'אנס מראשון לתל אביב.


עוד לא אבדה תקוותינו

שרגא פייבל הייסמן בנה את הבית הראשון במושבה, (כיכר המייסדים 8), את המרתף ייעד לאכסון התבואה ומקום לבהמות. החום ששרר במרתף לא אפשר הכנסת בהמות, ולכן דרו בו פועלים ועוברי אורח, הראשון בהם היה מזכירו של סר אוליפנט, שמו היה נפתלי הרץ אימבר. מהמרתף החם של הייסמן עלו שני בתים לשיר "תקוותינו" שלימים הפך להיות ההימנון הלאומי, התקווה. אימבר שהגיע לראשון לציון להחלים ממחלת השחפת באוויר הים כתב: בבית השני: "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה חנה דוד". שני מורי המושבה, חבריו של אימבר, מטמן-כהן וישראל בלקינד, שינו שתי שורות בבית השני: "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים". את המנגינה הביא שמואל כהן, בילדותו שמע את הלחן מפי איכרי מולדובה, כהן התאים את הלחן למילים של אימבר. ביתו של כהן (בסמוך לבית הפקידות), במשך השנים נבנה במקום הבית בית קומות, את הלחן של התקווה הנציחו בתווים על מעקות המרפסות כזיכרון לאירוע.


טיפ: לבקר את הוותיקים. אחת התצפיות היפות על הזריחה נמצאת בגבעת בית הקברות, בקצה רחוב צבי פרנק. שם אפשר לטייל בין המצבות העתיקות, להכיר את האנשים שהיום מוכרים רק כשמות רחובות ולקרוא את המילים היפות שסיתתו על המצבות.

הרשמו ואעדכן אתכם על טיולים
  • White Facebook Icon
על עצמי

עיתונאי עצמאי, כותב על מסלולי טיול, מבחני רכב כבד ושטח. באתר למטייל מסלולי שטח, פינות לקפה. תערוכת קבע של ציורים ואיורים. מאייר ומצלם כותב ספרי טיולים וילדים. לכל הכתבות מתלווים תצלומים של הכותב.