מקום/ איפה סימונה מדימונה?

בינינו, בדימונה כבר הייתם? עיר מקסימה, בגובה של 600 מ' מעל פני הים, צינה נעימה ואנשים מסבירי פנים. בדרך לדרום שווה לעצור לשהות ארוכה בדימונה, היא אחרת ובהחלט שווה ביקור

"יום יום על רמת דימונה/ שם ניצבת היא נוגה/ שזופה ושמה סימונה/ ומחכה לבן זוגה/ בי יוקדת אהבה/ לשחורה ולנאוה/ ולבי לה רון ירונה/ לסימונה מדימונה/ ..." השיר סימונה מדימונה התנגן במכשירי הרדיו בסוף שנות החמישים, דרכו הישוב בארץ התבשר על עליית הישוב הקטן דימונה על הקרקע. סימונה, הנערה היפה השחורה והנאווה, עליה נכתב השיר היתה תושבת הישוב הקטן, כנראה הציתה את דמיונו של כותב המילים, חיים שלמוני והמלחין שלמה וייספיש, מרים אביגל וישראל יצחקי ביצעו את השיר. שתיים טוענות כיום לכתר 'סימונה'. האחת, גרה באשדוד, סבתא לנכדים. השניה גרה עדין בדימונה וגם היא סבתא לנכדים. סימונות הנאוות של פעם כבר כמעט נושקות את השבעים. בימים אלה חוגגת דימונה חמישים שנה של עלייה על הקרקע, לכבוד האירוע ויצא 'שוטטות' לטייל בה.




אור אדום ברמזור בכביש 25 היורד לים המלח עוצר את הנהגים לשניות ספורות בכניסה לעיר. שמתחלף האדום בירוק דוהרים לעבר ים המלח ואילת, דימונה נשארת מאחור. קצב החיים הסואן של מרכז הארץ כשנכנסים לעיר, כאן שולטת שלווה מדברית.


העיר נחה בשלווה עטופת הרים בבקעת דימונה, גובה של כ-600 מטר מעל פני הים, מיקומה הגבוה במדבר מקנה לה שעות חסד קרירות בערבי הקיץ. באחדים מהחורפים הצוננים כוסתה דימונה במעטה שלג לבן. בעיר מתגוררים כ-33,000 תושבים. השם דימונה נלקח מספר יהושע: "ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגב, בקצאל ועדרויגור וקינה ודימונה ועדעדה". בשנות החמישים הוחלט להקים ישוב ברמת המדבר שיהיה מקום מגורים, צונן (יחסית) לעובדי מפעלי ים המלח. משפחות ראשונות הגיעו לכאן בגל העלייה מצפון אפריקה, בסוף שנת .1955 בשנות השישים והשבעים תוגברה אוכלסיית העיר בעולים רבים מהודו. בניית הכור בדימונה והכביש שנסלל לאורך הערבה הוסיפו לדימונה עוד תושבים. הכור נמצא כעשרה קילומטר מזרחית לדימונה, ומנקודת התצפית על גבעה במזרח עיר רואים את קצה האנטנה של הכור. התושבים התרגלו לשכנות הכפוייה ולאחרונה חולקו כדורים מיוחדים במקרה שחלילה תהייה דליפה. בשנות השישים והשבעים תוגברה אוכלסיית העיר בעולים רבים מהודו.


הסיור שלנו מתחיל בגבעה מזרחית לעיר, ממנה אפשר לראות איך מעורסלת דימונה בין ההרים, מאותה נקודה אפשר לראות את המדבר המשתרע מזרחה ואיך בתי דימונה הקיצוניים נוגסים בשלוות המדבר. נקודת תצפית נוספת לשעות השקיעה מעל יער בן גוריון ליד בריכות המים, לקראת שקיעה נעטפים בתי דימונה בצבעים רכים של זהב לרגע אחד במשך היום הופכת נצבעת העיר בארגמן עד שהשמש נעלמת.


לאורך הכביש הראשי כמה כיכרות, עליהן פסלים מסוגננים, בסיום הכביש מגיעים לבית הספר המקיף 'זיידמן' שחלק גדול מילדי העיר לומד שם, (אגב אחוז מסיימי בחינות הבגרות בעיר בשיעור גבוה יחסית לתלמידים בארץ). נכנסנו לאווירה האחווה הדימונאית על המדרגות העולות לבית הספר, אחד הצעירים שישבו על המדרגות העניק לי את התואר "אח שלי" כששאלתי היכן אפשר למצוא את 'למי', מורה בבית הספר, מצאצאי העליה ההודית הוותיקה בעיר שאמור ללוות אותנו בסיור בעיר.




קהילה הודית גדולה

העולים רבים הגיעו לכאן מהודו בשנות השישים והשבעים, כיום הם כ-25 -30 אחוז מהתושבים. יוצאי הודו השקטים והצנועים הסתגרו בקהילות שלהם חיו את חייהם בצינעה. המדריך שלנו, למי (למואל) סמואל, נולד למשפחת עולים מהודו, אביו היה רופא במשך שנים בדימונה: "הקהילה סגורה בתוך עצמה, הם היו שותפים בצינעה ומרחוק בחיים המקומיים ורק בשנים האחרונות החלו בשיתוף". למי למד גיאולוגיה, הוא מלמד בתיכון במסגרת 'שלח' ועוד כמה מקצועות, למי אוהב את העיר עם וקשר עמוק לקהילה ההודית בה גדל, עד היום קשור למנהגים והמאכלים, לכן המקום הראשון היה מפעל הקטן 'סגאר', פירושו בהודית 'ים של חטיפים'. בעלת המפעל שושנה בונטר, בתחילה פתחה חנות במרכז העיר לפני 28 שנה, ולפני 15 שנה פתחה מפעל שאנשי הקהילה לא ישכחו את האוכל הודי המיוחד. האוכל הודי טעים וחריף, רובו מבוסס על קמח חומוס, מהמפעל הצנוע יוצאות המשאיות לכל רחבי הארץ לספק את החטיפים הודיים. 'בטטהורה' מאכל עגול הנראה ככדור טניס, מורכב מתפוחי אדמה מתובלנים היטב, עטוף בקמח תירס ומטוגן מעט בשמן חם ועמוק, הטעם מעולה, שני כדורים מספיקים להשביע את הרעב כמעט לכל היום. הצ'ורה - זהו ציפ'ס עם בוטנים ואגוזים, מתאים עם כוס בירה צוננת. מקלות חומוס בטעם חריף, בצל או שום הנראים כאטריות דקים נקראים צ'אקלי, אחרי בילוי בשמן רותח, נארזים בשקיות חתומות. בהולדת בת ממהרים בני העדה להגיש לאורחים ג'ילדי, עיגולים קטנים העשויים מאבקת חלב וסוכר ועוד מעדן מתוק, בגוונים ירוקים וורודים, לארוס, עשוי מקמח חומוס, סוכר צבע מאכל וכמובן מרציפן.




מדימונה מגיעה בשורת הקריקט

העולים מהודו הביאו איתם את משחק ה'קריקט' מהודו, ההשפעה משלטון הבריטי על הודו. בדימונה יש קבוצה של חובבי המשחק שמתחרה בארץ ובחו"ל, בכניסה לעיר הוכן עבור הקבוצה אצטדיון גדול שזקוק לשיפוץ. המגרש של הדימונאים אינו דומה למגרשי הקריקט הנוצצים שאנו מכירים מצפייה בטלוויזיה, זה לא מפריע לשחקנים ובני המשפחה להגיע בשבתות למגרש כדי לאכול ביחד לשתות, לרכל וגם לצפות במשחק. יואל דיבקר, אחראי על אימון הנוער, לצורך הצילומים גייס ארבע שחקנים נלהבים, חלקם שכחו את התלבושת המיוחדת בבית. המגרש הירוד לא מפריע לחברי הנבחרת לזכות בגביעים ובתחרויות בעולם, במכביה האחרונה ה'קריקט' הפך לספורט מוכר. במהלך הסיור בדימונה תוכלו לפגוש את חברי הנבחרת ללמוד קצת על כללי המשחק, אם יתקיים משחק תוכלו להצטרף למעודדים ולהנות מהאווירה המשפחתית. בעיר גם מוזיאון מקומי שמספר על תחילת הישוב, בתים מקומיים שנפתחים להזמין את המטיילים לארוחות מגוון הטעמים של העדות.




מדינה בתוך עיר

מדינה קטנה נולדה בעיר דימונה, ה'כושים העבריים'. המתחם המגורים נמצא מול בית הספר 'זיידמן' מבהיק מנקיון, אפילו תוספות הבניה למצוקת הדיור בה הם גרים אחידות במראה, למרות הצפיפות המקום נראה מזמין ורחוק מלהראות כשכונת עוני. גברים כהי עור גבוהים, חסונים, נשים גבוהות, נאות, ילדים חוזרים מבית הספר עטופים בתלבושת אחידה צבעונית חושפים שיניים צחורות בחיוך שהם מברכים אותו הזרים לשלום עם מבטא אמריקאי כבד. ליוותה אותנו במתחם אטיפה, יפיפייה כהת עור לבושה בשמלה צבעונית, הסבירה בעברית מצויינת (חמש יחידות בבגרות בלשון), וחוש הומור על בני הקהילה מבני הציבור, לרגע מרגישים כאילו בטיול בחו"ל, סמלי הארץ מוצנעים, הילדים משחקים במגרש המרכזי,

מדברים בניהם באנגלית. תחילת הקהילה בשנות ה-60 בשיקגו הרחוקה, בן עמי (קרטר) ישראל, נהג אוטובוס צעיר, שחום עור, התחיל להתקרב ליהדות, ציווי אלוהי נגלה בחלומו הורה לו להתנתק מהאפלייה הגזעית של שיקגו בארה"ב, לאסוף סביבו קהילה של 'בני עשרת השבטים האבודים'. תשע שנים של לימודי התנ"ך ויהדות, בשנת 1969 עשו עלייה, 93 נפשות שהתייצבו בשדה התעופה בלוד שמחים לבשר לפקידי ההגירה: "הגענו". הקהילה הנחושה להתיישב בארץ קבעה עובדות, לאחר שנים הוכרו בני הקהילה כתושבי הארץ, כיום מעורבים בני הקהילה בעיר, במקומות עבודה אך מקפידים לגור במתחם שלהם, בניהם כבר מתגייסים לצבא ומשרתים ביחידה מיוחדת בנח"ל.


בני הקהילה גרים במסגרת המזכירה 'קיבוץ ישראלי'. מוסדות החינוך שלהם עצמאיים, בפיקוח משרד החינוך. בתום יום הלימודים מתכנסים הילדים בחדר אוכל במרכז המתחם לארוחת צהרים משותפת. מגרש משחקים, במרכז הישוב, מקום בילוי מרכזי של שעות אחה"צ לילדים מזכיר, לנו, הישראלים את משחקי הילדים של פעם, נדנדות פשוטות, עליהן דוהרים שלושה ילדים שצורחים באושר, ה'תופסת' משחק מרכזי, טיפוס על עצים, משחקי כדור ומחבואים. הכושיים העבריים צמחוניים, בשר וחלב לא נכנסים למקום, הם הצליחו לפתח שווארמה מסוייה וכדי לגוון, את הקפה מוהלים בחלב סויה עם תוספות של חרובים ואפילו יצרו לבני הקהילה גלידה מסוייה. ארבע פעמים בשנה הם מתנזרים במשך שבועיים מסוכר, ושלושה ימים בשבוע לא נוגעים במלח במאכליהם. מכון כושר, גק'וזי, וסאונה, במרכז הישוב וכל תושב חייב להגיע לפחות שלוש פעמים בשבוע להתאמן במכון הכושר, להתנקות בסאונה, יום לגברים ויום נשים. הנשים יולדות את ילדיהן במתחם במקום שנקרא 'בית חיים', המקום משמש כמרפאה והטיפול נעשה בעיקר בעזרת צמחי מרפא. לימודי קודש גבוהים נערכים במקום מיוחד ספוג באווירה ומוסיקה. מתפרה של הבגדים הססגוניים, שני בוטקים לבגדים המיוחדים וגם את הכיפות הסרוגות הגדולות ונעליים קלות שנעשות במסרגות אפשר לקנות במקום. הם מקפידים על חלק מחגי ישראל, יש להם תפילות משלהם ובעיקר הם נוהגים לקרוא תהילים בעברית. חלומם הגדול, כך אומרת אטיפה, לבנות לעצמם כפר עצמאי בנגב.




יער בן גוריון

ה"זקן" כך נהגו לכנות בחיבה את ראש ממשלתינו הראשון, דוד בן גוריון, היה גאה בכתם הירוק שנמתח במערב דימונה, שנקרא על שמו יער בן גוריון, היער אינו עבות כמו היערות האפלוליים באגדות, אך מראהו בלב המדבר מרחיב את הלב. עצי שיטה רחבי נוף, אורנים חסונים שהרוח גרמה להם לגדול מעט באלכסון ואפילו לאחרונה סללו שביל שחור מפותל בין העצים. יער בן גוריון מתקשר לשאלה של סבא וסבתא שפר, שאמורים לנסוע עם נכדיהם לאילת בחול המועד סוכות: "היכן לערוך הפסקה בנסיעה הארוכה לאילת, לא בפונדקים לאורך הדרך". אז 'יער דימונה' בהחלט מקום מצויין עם מים זורמים ופינות מוצלות, שילוט מסודר יוביל אתכם ממרכז העיר. עוד מקום מקסים בפארק קק"ל ספיר (על כביש הערבה, כביש 90) אגם גדול, מעיינות מים דשא ופינות ישיבה מיוחדות.

הרשמו ואעדכן אתכם על טיולים
  • White Facebook Icon
על עצמי

עיתונאי עצמאי, כותב על מסלולי טיול, מבחני רכב כבד ושטח. באתר למטייל מסלולי שטח, פינות לקפה. תערוכת קבע של ציורים ואיורים. מאייר ומצלם כותב ספרי טיולים וילדים. לכל הכתבות מתלווים תצלומים של הכותב.