סיפור קצר/ הוא והיא

הוא:

הוא ידע, הערב יתקיים מפגש הכיתה. הגיע תאריך המפגש, כן, חלפו ארבעים שנה, יידע אותו בשיחת הטלפון חבר. הוא ממש לא חיכה לזה, למען האמת הקדיש לזה מחשבה מהירה, המפגש לא עניין אותו אבל הוא חזר שנים אחורה אל מראה שליווה אותו מפעם לפעם אל ימי התיכון הדמות שלה הייתה צפה מול עיניו כתמונה מטושטשת שהולכת ומתבהרת, נערה צעירה, צמה עבה, בגוונים מעורבים של חמנייה וגוון הדבש, עיניים כחולות שחוקות כאגמי יופי, בתמונה שעלתה מול עיניו לא זכר בדיוק את שפתיה, בכל אופן עברו למעלה מארבעים שנה. דמיונו, הניח לדרכו המחפפת להרכיב שפתיים מכמה נשים שהכיר השידוך לפניה חייב אותו לעצום את עיניו ולשרטט בדמיון את שפתיה, בבירור זכר את חיוכה, זכר ממש, כאילו דמותה עכשיו כאן מולו, מול עיניו. מיד דחקו הזיכרונות ודהרו אל מוחו כן, כן, חיוכה היה מורכב משפתיה ועיניה, עתה הדמות חרגה מהטשטוש התחדדה ובכל רגע בכל התווספו עוד פרטים לתמונה המתבהרת, כן, כן הוא נזכר, התמונה שעלתה מול עיניו הייתה בהירה, והוא חייך לעצמו, שהתחיל החיוך להימתח על שפתיה התגנב האור לעיניה וככול שרחב החיוך זהרו עיניה באור כחול ועוטף ואוהב שנשלח החוצה. לא, לא לכולם היה נגלה האור הכחול הזוהר והחם מעיניה הוא שעמד מולה ראה את האור אבל הכחול לא זהר אליו אף פעם. עתה דחקו את המראות גם הצריבה שבלב, אולי, הרצין את עצמו אולי אני בכלל לא הייתי כלום עבורה, סתם אחד, את האור הכחול שנבע מעיניה השאירה לאחר, אותו סתם שטפה במבט בגבולות הנימוס. שוב התמונה מתערפלת ומתרחקת, לרגע עצם את עיניו הוא נזכר כמה לילות בצעירותו דמותה ליוותה את דרכו לשינה בחיוך עד שנרדם. בעת שהוא נועל את הנעלים לקראת המפגש התקשה לנשום, חייך לעצמו: ״השמנת חביבי, הבטן קצת מפריעה לשרוך את הנעלים, הא?״

אולי, התחילה תפנית במחשבה, אולי לוותר, אולי לא להגיע, בכלל מה זה משנה, הרי בסך הכל נגיד שלום, שלום, לא נכיר לא נזכור ומה יקרה שהוא יפגוש אותה? מה יהיה? הרי חייה זרמו היטב בלעדיו, כך למד משיחות עם חבר שידע משהו, חייו נעו בלעדיה, גידל משפחה נאה, עבודתו טובה, בכלל נראה שהסתדר, עזוב, עזוב מיהר להרגיע את עצמו, אולי חמש דקות מבוכה במפגש ואחר כך החיים ימשיכו כרגיל. לאחר שהשליט סדר בנשימתו ונעליו כבר על רגליו התייצב שוב לפני המראה, כמה שהוא השתנה, ראשו נפרד לפני שנים מהשיער, שני כעין קניונים של צל נמתחו מאפו עד זוויות פיו, קמטי אופי הרגיע את עצמו שראה זאת בפעם הראשונה. אור החיים שזרם מעיניו דהה משהו וגם ראשו שקע בין כתפיו, ״אתה יודע, אלה החיים״ ניחם עצמו. שוב התגנבה המחשבה התבוסתנית: ״אולי לוותר, אולי לוותר, תסתכל על עצמך, איך אתה נראה?״ התבוסתן שבו כבר קנה לו מעמד וכוח: ׳מה אתה צריך את זה? החיים שלך זורמים, מה אתה צריך זיכרונות? דיכאונות? וגם בינינו לחזור אל האמת.׳ מבין כל המחשבות הדוהרות אל ראשו התגנבה מחשבה אחת רעננה, אחרת, הוא נדד עם דמיונו אל חדרה, האם היא עסוקה במחשבה איך יהיה המפגש? חשוב יותר איך יהיה המפגש איתו? המחשבה נדדה אל חדרה הוא ידע שהיא עתה סורקת את שערה הזהוב שבטח החיים כבר זרעו בו כעין פלגים של לבן, היא לבטח אפילו לא משקיעה מחשבה אודותיו, ממש לא. אולי בכלל לא זוכרת את מראהו. היא זוכרת את שמי?

מהר מהר נדחק עם דמיונו ויצא מחדרה, הוא מסתובב בחדר לבוש ונעול ועדין לא החליט. כדרכו החלטה רגעית, השתחל במהירות בדלת הנפתחת בדרכו החוצה, וכמו בגומי מתוח השואף לחזור, חזר במהירות לחדר. ״חבל על הזמן״, אמר לעצמו, סתם, בסך בכל פגישה קצרה, מי זוכר אותי בכלל? אולי ניסה קו אחר רק תהנה מהטיול לשם ובחזרה? תהנה מהטיול וזהו. ניסה לעודד עצמו ללכת. האמת הסתקרן, אבל… נשאר בביתו.

היא:

התרגשות פשוט זרמה בה, פעמיים ניגשה למראה, קירבה את פניה והחליקה בידה על פניה, שני קמטים סוררים וסימטריים, חייכה לעצמה וזקפה את ראשה: ״סך הכל אני נראית בסדר, לגילי?״  שאלה את המראה, אחר הגניבה מבט מצודד חיכתה לתשובה והוסיפה למראה השותקת: ״לא?״. שתי שמלות ארוכות נחות על המיטה, עדין לא החליטה, הכחולה בוודאות עוזרת לתגבר את צבע עיניה. אולי הוורוד אפרסק, הגזרה שלה מחמיאה יותר. הטלפון צלצל היא שוחחה בסערת צחוקים, קבעה עם שתיים מהחברות הוותיקות להיפגש בכניסה למקום, שלא תיכנס לבד. אחר לבשה במהירות את השמלה עם גוון האפרסק, היתה זקוקה ליד נוספת להשלים את הסגירה מאחור הגמישות לא מה שהיתה פעם, אין דבר החברה תשלים את הסגירה. העבירה מברשת בשערה הארוך, השנים הפכו את האשד בגוון החיטה לכמעט לבן, חייכה למראה שלה, בקלילות שאינה מתאימה לגילה יצאה מהחדר. אחרי חיבוקים עם שתי החברות, רגע לפני שפסעו פנימה שאלה אחת מהן: ״את חושבת שהוא יבוא?״ דעתה פזורה עליה, היא מתרגשת מאוד לפני הכניסה. החברה שאלה שוב: אם הוא יבוא? היא שלחה אליה עיניים תמהות: ״מי זה בכלל? תזכירי לי.״