אצלנו הכל התחיל ב 8- באוקטובר עוד לפני שזרחה השמש או שהיא כבר זרחה… לא שמתי לב אליה באותו בוקר למרות שהיא כל כך גדולה ומשמעותית, כל כך חמה וזורחת . כל יום היא קמה לעבודה ולא מפספסת ולא עושה SNOOZE ל שעון "לרק עוד חמש דקות לישון", תמיד היא פה. נראה שביום שבת ההוא, היא היתה, אבל לא היתה נוכחת ולא היו חוקי טבע ומשהו ממש השתבש לו .
הם הגיעו אלינו ביום ראשון בבוקר באוטובוסים יחד עם השמש. בלי נעלים, בפיג'מות, עם הילדים על הברכיים, עם הכלבים והחתולים. עם תינוקות בלי טיטול ובלי שמיכי. המון אנשים בלי מזוודות ועם פחד בעיניים. זו לא הפעם הראשונה שתושבי נחל עוז מגיעים אלינו לקיבוץ. ככה זה בכל סבב של לחימה ברצועה, בכל פעם שיורים רקטות וטילי נ"ט בכינון ישיר הם מגיעים למשמר העמק ואנחנו כבר מתורגלים וגם הם לצערי . באותו יום הם היו נראים אחרת. לא רק נשים וילדים כמו תמיד אלא כולם כולל כולם על מלא – גם גברים ומבוגרים שבדרך כלל לא היו מתפנים ושומרים על הנקודה.
כבר בלילה פינינו את החדרים של הנערים שלנו במוסד החינוכי שומריה. חדרים נחמדים אך קטנים עם שירותים ומקלחת בלי מטבח ועם מיטות יחיד מברזל ומזרוני ספוג. ארגנו את החדרים לקליטה של המפונים. על כל דלת כתבנו את שם המשפחה שמגיעה, ידענו כמה הם יהיו לפי הסבבים הקודמים וקיווינו שלא יהיו חסרים. ביקשנו מהחברים להביא מצעים ומגבות ופשוט התחלנו לנקות את החדרים ולהבריק אותם לקראת הבוקר. בבוקר הכל היה מסודר ומוכן כולל שמפו מרכך סבון ומברשות שיניים ומיטות מוצעות. הנערים והחברים עבדו כל הלילה ומאז לא הפסקנו לעבוד ולהתנדב ולסחוב ולהביא ולהקים גן ילדים, ולבנות סככה ולארגן ולאפות ולחבק ולקבל את התרומות ולארגן את המחסנים של הבגדים והצעצועים וכל מה שאי פעם חשבו שהם צריכים והתביישו לבקש. בקבוצת הוואטאפ הקיבוצית "משמר העמק בשגרה ובחירום" התנדבנו לתורנויות חדר אוכל לנחל עוז, לאיוש העבודה והמיון במחסנים ולניקיונות וככה לפחות אני הצלחתי להעביר את החרדה הנוראית שאחזה בי. פעלתי , עשיתי משהו בשביל מישהו אחר, תרמתי, הרגשתי מוערכת , הקשבתי וחיבקתי וזהו.
עברה שנה, אוקטובר שוב הגיע והביא עימו את החגים ואת רוחות הסתיו והלחימה בכל החזיתות נמשכת ונחל עוז שטח צבאי סגור ותושביו עדיין פה בשכונת קרווילות, שכונה שהוקמה תוך כמה חודשים במקום מטע השקדים ועדיין הם פליטים בארצם ומסתגלים לחיים החדשים רחוק מהבית. מתפללים כמו כולנו לעסקה ומתאכזבים כשזו לא מתממשת וחוזר חלילה.
באותו הזמן לי לפחות היו קצת חדשות טובות ועברתי את כל המבחנים (הלא קלים בכלל ) והוסמכתי על ידי אוניברסיטת חיפה להיות מורת דרך בישראל. מדריכת תיירים בלי תיירים. מורת דרך בלי תלמידים. מורה בלי דרך ובלי מודרכים כי הימים ימי מלחמה ואמנם אני שמחה על ההסמכה אבל אף אחד לא מטייל כשיורים טילים ומטילים אימה.
ופתאום טלפון ועוד אחד, אולי את יכולה להדריך אותנו בעוטף, את הרי מדריכה ולמדת ואנחנו רק רוצים לראות. לא טיול ולא הנאה ו לא מתוך חטטנות, אלא מתוך זכות וסקרנות. להבין את גודל האירוע, איך נראה האסון, להיזכר ולזכור ולהדליק נרות. אנחנו יודעים שקוראים לזה תיירות אופל, תיירות אסונות כמו בצ'רנוביל ובוורשה ובכל זאת זו הארץ שלנו ויחסית בטוח עכשיו בעוטף וקחי אותנו איתך וארגני לנו יום סיור. ותכלס אין דרך טובה מזו כדי להניע שוב את גלגלי הכלכלה והתיירות ולאכול ארוחת צהריים בעוטף ולשתות קפה ולהיכנס למוזיאון בתשלו ם סמלי רק כדי לאפשר לו להמשיך ולשרוד.
וככה התחלתי לנסוע לעוטף עם אוטובוסים ותיירים עוד לפני השמש ולפני הפקקים ולנסות לתאר במילים את מה שאי אפשר לתאר בדימיון ובמחשבות. ישבתי בכסא המדריכה לראשונה בחיי ודיברתי מעט, דיברתי בשקט, ביראת כבוד ועם דמעות בעיניים. התמונות של הנרצחים ממסיבת הנובה חייכו אליי והם בגיל של הילדים שלי. איך זה ייתכן? אלו היו יכולים להיות הילדים של כל אחד מאיתנו. והמסיירים יחד איתי המומים, כואבים, לא מפסיקים לבכות. אנחנו עוברים יחד על הסיפורים, אני משמיעה שיר וביחד אנחנו שרים את התקווה ונושאים תפילה להחזרת החטופים ו לשלום החיילים.
מאתר מסיבת הנובה בחניון רעים אנחנו עוברים לאתר המכוניות השרופות ליד הישוב תקומה, שם בשדה חיטה שהוסב לחניון רוכזו כל המכוניות שננטשו ונשרפו ב 7- באוקטובר מהקיבוצים ומכביש הדמים .232 קיר גבוה של מכוניות שרופות חלודות ללא צבע, ללא גג, ללא גלגלים. קיר ארוך ובמרכזו אחד המנופאים החליט לטעת בנו תקווה ומיקם מכונית בצבע כחול. כחול של תקווה ושל חיים ושל תקומה. וכל מכונית זה סיפור ובכל אחת היו אנשים חיים עם משפחה וחלומות ואהבות וחברים וחפצים. ואני בוחרת סיפור אחד ומספרת אותו כי אין סוף למה שאפשר להגיד ויש סוף למה שאנשים יכולים לקלוט ולעכל.
בשקט עולים חזרה לאוטובוס ונוסעים ל קיבוץ הכי קרוב לגבול- נחל עוז, שטח צבאי סגור. מקבלת אישורים מהחמ"ל ונכנסים בשער הצהוב ונפגשים עם חברי הקיבוץ ו שומעים שוב את מה שהאוזן מסרבת לשמוע . וברקע בומים מחרישי אוזניים. זה שלנו אני מרגיעה והלב שלי פועם בחוזקה. למזלי אני לא יכולה להעביר הדרכה ממקור ראשון ורק "מספרת על " ומאפשרת מרחב להרגיש ולחוות ולהתרגש ולנסות להבין. אני חוזרת הביתה עם הפקקים וכבר בלי השמש . חבוטה, שרוטה, כואבת, בקושי מצליחה לאכול ארוחת ערב, שום דבר לא יורד בגרון. נכנסת למקלחת ומיד למיטה החמה וחושבת ע ל החטופים מעבר לגדר .