זיכרון/ סבתא הייתה אומרת

לפני כמה שנים הוזמנתי למסיק בכרם זיתים של ידיד שלי, בחור דרוזי, המסיק נערך בפאת כרם זיתים עם כל משפחתו. הכפר הדרוזי יושב בראש הר, צופה אל נוף מדהים. מסביב בין העצים ההמולה של עשייה, נשים דרוזיות ראשן עטופות בצעיף בוהק בלובנו הן מבשלות ארוחה לתום המסיק, אחרות מביאות קפה ומים לגברים המוסקים. הגברים המבוגרים והצעירים עסקו במסיק הזיתים, פרסו מסביב לעצים בדים שחורים, חלק הכו בענפים בעזרת קרשים ומטר של זיתים ירוקים ירדו אל הבדים סביב העצים. המון ילדים שיחקו בין העצים, הגדולים בין הילדים נשאו דליים עם זיתים שנמסקו ושפכו אותם לשקים גדולים בשולי כרם הזיתים.

גם אני התגייסתי למסיק ביכולתי הדלה והרבה עידוד מהמשפחה. הידיד שלי שמח לקראתי, הפסיק את מלאכת המסיק, הסתובב בין בני המשפחה והציג אותי בפניהם. אלה ימים של סוף הקיץ עוד לא הגיעו הגשמים הכבדים שישטפו את העצים, וענן אבק מהול באתר עלי הזית נח מעל העצים. בתום המסיק הוזמנו אל השולחן הנמוך שנמתח בין העצים, עליו נפרסה שורה של מאכלים טעימים שהנשים הכינו. הוזמנתי לשבת ליד ראש המשפחה, ראיתי איך סקר בהנאה את בניו, בנותיו, החתנים, הכלות ונכדיו הרבים. עם האוכל הגיעו הסיפורים שלו: ״ שהייתי ילד" סיפר תוך אכילה "בכל שנה היינו נאספים כל בני המשפחה למסיק, האחים והאחיות היו מגיעים מכל הארץ כדי לא להפסיד את החוויה של ימי המסיק, למעשה זה היה יותר כינוס משפחתי ומעט עבודה. בתום המסיק והאוכל סבא שלי היה לוקח אותי על החמור עם שק זיתים, היינו הולכים אל בית הבד בכפר הסמוך. שלושה ימים היינו ממתינים בתור להכנת השמן בבית הבד, אלה היו הימים הכי אהובים של סבא שלי, סבא היה פוגש מכרים, בני משפחה רחוקים, מתעדכן ברכילות וסיפורים האחרונים, אחרי שלושה ימים היינו חוזרים עם פחי שמן ו… המון המון סיפורים, סבא היה לוחש אותם במנות קצובות לסבתא וממנה כבר דהרו הסיפורים והופצו לכל בני המשפחה״. אבי המשפחה חייך אלי וסובב באצבעותיו את קצה שפמו. אחר כך נאנח: ״ ומה קורה היום? היום, בקושי הגעת עם האוטו לבית הבד, אתה רק פורק את השקים וכבר מהצד השני יוצא השמן, אין מפגש, אין סיפורים, תוך זמן קצר חוזרים הביתה עם שמן ובלי העסיס של המפגש.״ שלח שוב מבט על השבט שעסוק בלאכול: ״זה מה שנשאר, המסיק והארוחה והמפגש המשפחתי, האמת, אף אחד מהילדים שלי שהם כבר גדולים חלקם עורכי דין, מרצה באוניברסיטה, רופאה, בעלי חברות לא מוותרים, מפנים את הזמן ומגיעים כל המשפחה, העיקר לא להחמיץ את המסיק.

נזכרתי במסיק בכפר הדרוזי כשבני המשפחה שלי בחרו לזכור בדרך זו את סבתא, (החותנת שלי) שנפטרה לפני שנתיים. בדרך כלל לזכור בן משפחה אהוב מתכנסים אחת לשנה סביב הקבר ועורכים מפגש, תפילה ומתכנסים בבית אחד מבני המשפחה לסעודת מצווה, כך נהוג בהרבה משפחות, ההתכנסות אינה אומרת דבר לילדים הצעירים זה עוד מפגש משפחתי עם כל הבני דודים וזהו. סבתא מאוד אהבה את המסיק, בשנים האחרונות לחייה לקחו אותה ילדיה לחוש את עצי הזית ולמסוק זיתים, סבתא בעת המסיק הייתה מתגברת על התחלואים והכאבים והופכת לפנתרה, בחדות עין הייתה מגלה מרחוק את מצבורי הזיתים על העצים, מצביעה עליהם ואומרת: ״אתם תקטפו ואני אכין לכם זיתים מצוינים״. ואחר הייתה מהלכת לעצים, מושיטה ידיים ממוללת את הזיתים והעלים, מריחה בעצימת עיניים את ריח השמן שהיו נותנים לה כוח לקטיף.

חלפו שנתיים מאז שסבתא נפטרה, ימי המסיק נקבעו על ידי המשפחה ככינוס משפחתי נוסף לזיכרה, מהגדולים ועד הקטנטנים נאספים בפאת כרם זיתים (ברשות כמובן) למסוק זיתים, בתום המסיק כולם נאספים לארוחה, ומזכירים רגעים יפים מהמסיק כשעוד הייתה בחיים, הנכדים זוכים לכמה סיפורים על סבתא ומתכון דרך ההכנה הזיתים של סבתא עובר בוואצאפ המשפחתי. המפגש בין בני הדודים הצעירים והילדים מחבר אותם עם המשפחה, בתום היום, כל אחד לוקח את הזיתים שמסק, ובתום שלושה שבועות (בערך) עושים החלפות עם הזיתים הכבושים, משתדלים לקבוע בטעימה עיוורת מי הצליח יותר במלאכת כבישת הזיתים.