מקרה/ ניחוח צרפתי

המרחק בין העיירה בולון, (בהרים הארדנים בדרום בלגיה) לבין העיירה קולמר (בגבול צרפת גרמניה) כ-390 ק״מ, חתיכת נסיעה שדורשת הרבה שעות ישיבה על התחת במכונית, במצב תנועה סביר כחמש שעות ועוד קצת. ההחלטה שלנו לאותו יום טיול לצאת מוקדם בבוקר להגיע לעיירה בנסיעה רציפה פחות או יותר. כידוע לגוף יש צרכים משלו, הוא זקוק לקפה ועוד משהו בדרך, ואמנם, אחרי כ-100 ק״מ עצרנו לשתות ו…, קיצרנו את השהות בתחנת הדלק ובבית הקפה לרבע שעה ומיד דהרנו על האוטוסטרדות עוד כ-200 ק״מ. בדרך נכנסו שתי שיחות טלפון מאיזה מספר בצרפת, חשבתי לעצמי: ״מי יכול לצלצל אלי מצרפת – אני לא עונה״

בעונה זו היופי צידי הדרך באוטוסטרדה זוהרים ביופי מטורף, גבעות רכות ירוקות, שדות בצהוב עז של חרדל (אני מניח לא בטוח שהפריחה – חרדל), בקיצור יש מה לראות. בשלב מסויים הציצה השמש והושטתי את היד לחפש את משקפי השמש בתיק שלי, ו…אין תיק. עצרנו בצד הדרך שהבנו שהמצב חמור; הדרכונים, הכסף, המשקפיים כרטיס האשראי בקיצור המסמכים החשובים לחיי בחו״ל – אינם. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מתדפק על שערי השגרירות הישראלית בפריס שסגורה כמובן לבקש דרכון זמני ועוד תסריטים שהם רחוק מדמיוניים.

בייאוש רב ניסיתי לזכור מה עשיתי עם הקבלה מבית הקפה וכמובן הסתבר שהשלכתי אותה, כך שממש אין לי מושג איפה המקום ואיך קוראים לו. רעייתי הזכירה לי את שתי שיחות הטלפון שקיבלתי ולא עניתי (למזלי יש לי שני מכשירים ניידים, האחד ללא כרטיס, משמש לי כמצלמה, השני משמש לי כנייד שימושי, וזה היה לשמחתי עלי)

נאחז בתקווה (הקלושה)‘ התקשרתי, מצידו השני של הקו המולה, שיחות נמרצות בצרפתית וניסיון למצוא צרפתי שדובר מעט אנגלית, לאחר המתנה (בלחץ) של כמה דקות ענה לי מישהו דובר אנגלית, הסביר לי בפשטות שהם מצאו את התיק, הוא בידיהם ומיד נכנס לפירוט מדוייק של כל תכולת התיק, כולל הכסף שנמצא עד לרמת עשרה סנט. כל זה נמצא אצלהם בבית הקפה שמור עבורי. הוא מנהל המקום יימצא רק עוד שלוש שעות בבית הקפה ואם לא התיק נכנס לכספת ונאלץ לבוא מחר. העיירה היפיפייה קולמר הפכה להיות יעד הפוך לנסיעתינו, דהרנו על הרבה תקווה על האוטוסטרדות למצוא את המקום.

גם זה היה מסובך אבל לבסוף הגענו, בבית הקפה הקטן הייתה ממש חגיגה, העובדים התקבצו מסביב, לחיצות ידיים נאומי תודה באנגלית ארוכים ונמלצים חיוכים ולחיצות יד אמיצות וקיבלתי לידי שקית ניילון אטומה ובה התיק שלי, פתק צמוד לשקית שבו מפורט כל מה שנמצא בתיק בכתב יד מעוגל. בקשתי להעניק למנהל סכום כלשהוא כתודה, אך הוא סרב ולא אישר לאף עובד לקחת, הוא הסביר שזה הנוהג ותודה מספיק. לבסוף סוכם שאני אשלח מכתב תודה וגם שני ספרים שלי (בעברית) עם צילומים של ארץ ישראל.

מי אמר שהצרפתיים לא סימפטיים.