לפני כמה שנים במוזיאון הקריקטוריסטים בחולון נפתחה תערוכה לזכרו של יעקב פרקש הקריקטוריסט של מעריב ועיתון הארץ הידוע יותר בכינוי: 'זאב'. יעקב פרקש נולד בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1923. במלחמת העולם השנייה ניצל מגיוס כפוי בחזית הרוסית, לאחר זמן נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ומשם למחנה הריכוז דכאו. יעקב פרקש שרד את מחנות ההשמדה, עלה לארץ לאחר מאסר במחנות בקפריסין. מעולם 'זאב' לא דיבר איתי או עם אחרים במערכת שבועון הארץ על תקופת השואה. בחרתי השנה, ליום הזיכרון לשואה ולגבורה להקדיש כתבה לאדם היקר יעקב פרקש (זאב), כל ציוריו היו מעלים חיוך על פני קוראיו, אך בחייו הפרטיים ידע הרבה צער, בתקופת המחנות ההשמדה, ב-1974 איבד את בנו החייל, דני, באסון המסוק במחניים, ובשנת 1983 נפטרה רעייתו מרים. 'זאב' נפטר באוקטובר 2002. כתבה זו פורסמה לפני כמה שנים בעת פתיחת תערוכה לזכרו במוזיאון הקריקטוריסטים בחולון. יהיה זכרו ברוך.
ערב קריר נח על המרפסת של מוזיאון הקריקטוריסטים בחולון, זרקורים שפכו אור חזק על המוזמנים, אלה נעו באי נוחות באורות החזקים מסתנוורים ואוחזים בפרי או שניים ומשתדלים למצוא פיסה חשוכה שמתחמקת מאורות הזרקורים. מרפסת עץ היא המבואה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, המוזמנים התכנסו בערב הצונן לרגל פתיחת התערוכה של זאב (יעקב פרקש) אמן הקריקטורות שנפרד מאתנו לפני שבע שנים והשאיר חלל גדול בעולם הקריקטורות הישראלי. לא סתם חיפשו את דרכם אל הצללים חלק מהמוזמנים, כך גם היה נוהג 'זאב' וכך גם מרבית חבריו המאיירים העוסקים בתחום, את העושר של הקו והרעיון כולם מעדיפים לערוך על שולחן הציור עם מכחול מושחז, בדיוק כמו ש'זאב'. זאב היה צנוע ומאחורי הצניעות העיניים הכחולות הטובות והחיוך המבוייש הסתתר אדם ואמן ענק.
הייתה לי הזכות לעבוד איתו בעיתון 'הארץ', מדי יום שלישי היה מגיע זאב עם תיק חום ענק, בתוכו הייתה מונחת היצירה, זוג העמודים שהיו המדור השבועי שלו, דף מאוייר. העורך דאז של המוסף, אברהם רימון וסגן העורך רומן פריסטר היו יושבים בחדר העורך ובוחנים את היצירה, למרות לחץ סגירת העיתון היו משקיעים מבט ארוך על הציור משתדלים לפענח את הציור ולחדור לרעיון של זאב. באותה עת, זאב היה עומד לפניהם כתלמיד לפני מוריו, לובש על פניו חיוך עדין ועיניו הכחולות סוקרות את שני העורכים, ממתין בסבלנות למוצא פיהם, לעיתם נדירות היה העורך מצביע על אחת הדמויות הפוליטיות המצויירות והיה מבקש מ'זאב': "תעדן אותו קצת, מספיק רע לו גם ככה." זאב היה אורז את היצירה בתיק הקרטון הגדול ונעלם לחדרו בבניין הארץ, בעזרת סכין חיתוך חד היה גוזר את הראש ומדביק מלמטה דף לבן ועליו מצייר ביד קלה את הדמות עם מעט יותר רחמים. אחרי הטיפול היה העמוד עובר אלינו, למחלקה הגראפית. גד אולמן שהיה אז העורך הגראפי נהג להתבונן ארוכות בציור, ואחר כך היה מחמיא לוירטואזיות של זאב, היה יורד לדקויות של הביצוע שמוכרות לו ולזאב כשני אמנים. גם כאן זאב המתין בסבלנות לשמוע תגובה שניה, ואז בטקס הקבוע היה מעביר את האיור המופלא לשולחני, ואני הקטן מתאדם בסומק מעוצם האירוע, 'זאב' ענק הקריקטוריסט פונה אלי כשווה לשמוע את דעתי. זאב התייחס אלינו כקו השיפוט האחרון לפני הקורא. אנו הבטנו על הציור אני הייתי מתמלא קינאה, איזה וירטואוזיות בהובלת המכחול איך הדמויות היו תפוחות ומקבלות נפח ואופי אצלו על הנייר, אחרי הקנאה הגיעה המחמאה אחרי שתי המלים "כל כך יפה" היה הזאב הופך לכבש נבוך, מתאדם עד קצות אוזניו ומיד היה ממהר לחזור להוראות הטכניות של הקטנה באחוזים וגלופת קו. "לא לשכוח" היה מזכיר לי מדי שבוע, "אל תשכח שלושה הדפסים על נייר כרומו" היה מסיים את המפגש השבועי שלנו עם חיוך.
אז הייתי צעיר מעריץ, עוד ילד לא מפותח בתחום האיור, פה ושם נדחף איור זניח שלי לעיתון, עד שהיה מגיע הציור השבועי של זאב אז הייתי מתכנס מול הכישרון האדיר ומשבית את המכחול, בשביל מה לטרוח שיש כאלה מוכשרים. זאב היה עיוור צבעים מלידה שנכנס עידן הצבע לעיתון יום אחד הוא הגיע לשולחני עם איור שחור לבן: "דובי, תעשה לי טובה תצבע את האיור הזה, אני עיוור צבעים."
יהיה זכרו ברוך.