בעמוד השער של עיתון השבת התנוססה תמונתו של המשורר, לבוש ספורט אלגנט, צווארון גולף מוגבה מוסיף חן לצווארו וחיוך נינוח בקצוות שפתיו. כן, הוא העביר את התמונה למערכת. זו אחת התמונות הטובות שלו. חשוב לו המראה שלו, לכן בכל פעם שפונים אליו בבקשה לתמונה לעיטור כתבה עליו, הוא מעדיף להעביר תמונה שצולמה בסטודיו מקצועי. למפיקה שיצרה עמו קשר הוסיף כמה מילים: ״אתם יכולים לשמור את התמונה ואנא,״ הדגיש שוב: ״אנא, תנו קרדיט לצלם." המפיקה הצעירה השיבה: "כמובן, כמובן" וקטעה את המשך דבריו. הוא רצה לשאול עוד, מי כתב ומה נכתב עליו, אם היה מאריך שיחה עם המפיקה, אולי היה יכול לחלוב כמה מילים על מה שיופיע בכתבה, אך לא. המפיקה התנצלה. הם לפני סגירה והיא מאוד ממהרת להעביר את התמונה לגרפיקה.
מילא, חשב לעצמו, עוד יומיים יהיה הפרסום ואקרא. הדבר חשוב לו. זה ספרו האחרון, אוסף שירים של כמה שנים שנאגד לספר חביב. הוצאה מכובדת, את השירים מעטרים כמה מאיוריו, בשנים האחרונות החל לשרבט ולהפתעתו רבים החמיאו לו עליהם.
בעיניו זה ספר חשוב מאוד, כעין מעבר בין התקופה הפרועה שלו לבין התקופה המתונה. גילו המתקדם הפך אותו למתון ושקול. בעקבות הספר כבר רואיין לשתי תכניות רדיו, בהן נאם את נאומיו עם ציטטות מבריקות. הריאיון התנהל כמובן בנינוחות. הוא אהוב המראיינים, כל מראיין נהנה לשוחח איתו. הוא נוטף אינטליגנציה שמתאימה לכל העם, אמרו עליו שהוא מנמיך את שפתו הגבוהה למען שדבריו יובנו לכולם. גם חוש הומור יצוק במשפטיו, והוא נהנה לשחק כעין פינג פונג עם המראיינים כשהוא משלב בדיחה קצרה ברגע השפל בראיון.
זהו יום שישי. העיתון הושלך לפתח דירתו, עטוף בניילון צונן. כותרות זוועה על מה שקורה בעולם מציצות משקית הניילון שהעיתון כלוא בה. הכותרות נמרחות על פני העיתון ונעלמות בצידו המקופל. הוא ידע שתמונתו מככבת על השער המוסף לספרות, אך דחה בהנאה את קריאת הכתבה והדפדוף במוסף הספרותי. שלח מבט במראה, פניו נאות יש לומר טיפח זקנקן מטופח שהוסיף לו (כך אומרים) כובד ראש למראהו, ומעיניו מבט עז ובטוח. בני הבית עוד ישנו. הוא שמע את הנשימות הכבדות של רעייתו בחדר הסמוך. עמד במרכז הסלון, עשה כמה תרגילי שחרור של ידיו והילך בגרביים על הרצפה החשופה אל המטבח, להכין לו כוס קפה. הציץ לרגע מהחלון וראה את העץ העצוב שדחוק בפינת החצר. לעץ העלוב הזה הקדיש כמה וכמה שירים (אחד המבקרים כינה אותו ׳משורר השלכת׳). כשהמים החלו להתחמם בקומקום, לא יכול היה להתאפק עוד ושלף את העיתון המקופל. מיהר לחטט בין המוספים, השליך על השולחן את אלה שלא עניינו אותו, עד שאחז במוסף בו מפארת תמונתו את השער. צווארון הגולף עושה לו טוב, קבע לעצמו. הצלם בסטודיו הצליח להעביר את הזיק השובב בעיניים. התמונה הממוחזרת נתנה לו תחושה של משורר כמעט נהנתן, לא סובל כמו שראוי להראות משורר: בגד מוזנח, לא מגולח. הצילום ראוי היה שיעשה מאחורי מסך עשן מסיגריה, כשסבל ועגמומיות נשקף מעיניו. לא, הוא לא מתבייש בחייו הנוחים, הרי הוא עשה הכול במו ידיו ובמו ראשו.
המים רתחו, הקפה נמזג לכוס הזכוכית. הקומקום נרגע והשקט שב לבית. כמי שמאריך את ההנאה הילך לאט לחדר השינה להביא את משקפיו. חזר לסלון, פסע עם הקפה והעוגייה והניח את מוסף הספרותי על שולחן הסלון. המשקפיים כבר על עיניו. התיישב ובחן את הכותרת בשער הגיליון. גיחך. הוא לא היה בוחר את הכותרת הזו. לדעתו היא לא משקפת אותו או את ספר השירים החדש. אך שטויות, זו רק כותרת, גיחך לעצמו. בטח העורך, שגם הוא משורר (לא מוצלח לטעמו), התערב כדי להנמיך אותי. לא נורא.
עוד דחייה קטנה לפני שהוא צולל לכתבה. הוא בטוח שכמו כל השנים הביקורת תהיה טובה ומפרגנת, הרי בראיונות ברדיו החמיאו לו כל החברים על הרהיטות ועל הפרגון של המראיין.
מעצבן, בדיוק עכשיו נזלת? קם, הילך לשירותים, תלש נייר וקינח את אפו. עתה הוא מוכן. אולי עוד כוס קפה? לא. עצביו כבר לא עמדו במתח והוא הסתער על הכתבה.
משפט ראשון היה כפטיש על ראשו: ״עד כמה המשורר יכול למחזר את עצמו ואת שירתו? שוב העץֿ, שוב הבדידות על החוף מול שחף צועק, גלי הים שמזמינים לקפוץ לתוכם לצלול אל המוות, או קטע אחרון בפסיקה המזרחי שמת להיות אשכנזי,״ סיים המבקר את ההתחלה הלא מבטיחה.
אני ממחזר? אני לא אמיתי? זחוח מול ההמון? מנמיך עצמי לקבל את אהדת הקהל? הוא חש שמשקולת כבדה מתחילה לטפס אל ליבו. המשך הכתבה היה רע יותר. כל מה שבנה במשך שלושים שנה – תדמית טהורה, נקייה, חכמה ובעלת חוש הומור – נרמס בשני העמודים המלאים במילים שכולן עוינות. עיניו מיהרו על פני הטורים הצפופים למצוא נחמה קלה, משהו חיובי שיוכל להיאחז בו. אולי הכול כתוב "כאילו" ובסוף המבקר יחזיר לו את הכתר של גדול הכותבים? הוא דחף את כוס הקפה בגסות וחלק מהקפה נשפך על העיתון.
קומתו שחה. הוא שלח מבט מפוזר אל פינת החדר, לא ידע לאן ילך, יחזור, מה יעשה, הרי עוד דקות אחדות ורבים מחבריו וקוראיו יקראו את הבושה. איפה יחפור את עצמו? עתה היה משוכנע שהעורך של המוסף הזמין את הכתבה הנוראית. אני יודע שהוא שונא אותי, חשב.
הטלפון צלצל, ידיד מעבר לקו. "קראת?" "לא." שיקר לחברו, "את מה?" היתמם. ״מה, לא ראית את הביקורת על הספר ועליך?" המשיך החבר המופתע. ״לא, טרם. רק קמתי. מה כתוב?״ מעברו של הקו הידיד הקהה מעט את הביקורת ועידן את מילותיו: ״יש כמה קטעים מאוד חיוביים. מי זה בכלל המבקר הזה? אף פעם לא שמעתי את שמו."
כדי לא להסגיר שהוא יודע במה מדובר, ביקש למצוא מעט עידוד בדברי הידיד: "ממחזר? אתה ממחזר? אימא שלו ממחזרת!״ נשף הידיד וסיכם בלשון העם: ״צריך לזיין את המבקר הזה, חתיכת מזדיין תל אביבי.״ הוא כבר שמע את השיחות הממתינות המתדפקות על הקו. אשתו התעוררה וקראה את תחילת הכתבה. בעיניים נפחות משינה לוגמת קפה ניסתה לעודד אותו: ״מי בכלל קורא את העיתון הזה? זה סתם פרובוקטור שרוצה לתפוס כותרות.״
השיחות של החברים זרמו. אשתו ענתה לכל חבריו, אלה ביקשו למסור לו שעבורם הוא האחד, משורר ענק. הוא ישב על הספה גופו רפוי, מדוכדך ומושפל, צווארו חדר עמוק בין כתפיו. הוא ביטל את ההרצאה שהיה אמור להעביר היום, דיווח שהוא חולה, לא ענה לעיתונאים והלך אל המיטה שעדיין הכילה את חומה של רעייתו מצעיה חמים. עם גרביו נכנס מתחת לשמיכה, כיסה את ראשו ובחושך הכבד, פקח את עיניו וגעה בבכי. (סוף)