סיפור לשבת/ דמויות בחלון

משונה, חשב בליבו, בכל פעם שיוצאת רכבת מהתחנה היא חייבת לשגר לעולם צפירה, כעין שריקת פרידה מהמקום. אולי, כך חשב, זו פרידה משאר הרכבות שעוגנות לצידה בתחנה. בטרם גוועה הצפירה הרכבת הפליגה לדרכה. בתחילה, גלשה בנסיעה חרישית מרציפי התחנה. אחר החלה הרכבת לאט לאט לאסוף מהירות, עוד צפירה קצרה, חדה, ואז מצטרף לסדרת הרעשים שקשוק הגלגלים. על מה התרועה? גיחך לעצמו בשאלה, מה, מישהו חוסם לה את הפסים? אחרי שהצפירה האחרונה נעלמה באוויר, הרכבת נוטשת את חוג אורות התחנה וגולשת אל השטח החשוך, אל מסלולה הפולח את הלילה השחור. פנס בודד של הקטר משלח קרן אור חזקה לפניה, זו מציפה בחום ואור את הפסים הקרים. אחרי הצפירה האחרונה כאילו ניתן לקטר דרור והוא פרץ בסערה קדימה. בתוך הקרון החמים הוא חיכה לרגע הזה, שהרכבת תצא מחוג האור ותתמזג עם החשיכה. התכופף אל החלון, מתאמץ לחדור דרכו את הלילה השחור. קירב פניו כדי שיוכל להביט החוצה, אל החושך, האהיל את ידו על השמשה הצוננת. המגע עם החלון הצונן הביא את החוץ הקר פנימה, אל הקרון החמים והמואר. עם מהירות הרכבת, ההולכת וגוברת, החלה הפרידה מנקודות האור. העיר נעזבת. כאן באירופה, חשב לעצמו, בלילות האורות בבתים וברחובות דלים. בארצו הרחוקה, בארץ החמה והמוארת שלו, כל ישוב, כל צומת נידח, טבול באגם של אורות ומחלונות הבתים זוהרות אלפי נורות. וכאן? חשיכה מאיימת, קווי אור דלים שולחים אור חיוור מהחלונות וכאילו נמתחים עם מהלכה של הרכבת, גיחך לעצמו אולי זה תפקידו של צייר רשלן הממהר לפני הרכבת, כדי לנקד את שחור הלילה במשיכות מכחול.

הוא נטש את המראות החשוכים בחוץ והתיישב בפינה על אחד המושבים, בודד בחמשת המושבים הנותרים הריקים. בתוך הקרון חמים, אד קל מצטבר על החלק התחתון של החלונות. בכל הקרון יושבים נוסעים מועטים, וכל אחד מהם תפס לו מושב בודד בתוך שישה, רוב הנוסעים תפסו תנומה, גופם משתלב בתנועה עם הרכבת. מעטים קוראים עיתון. בקצה הקרון זוג צחקני שעוסק בזלילת לילה וריח האוכל מהלך בכל הקרון. שוב שולח מבט אל החוץ השחור. אורות הקרון משתקפים בחלון וככול שמתרחקים מתחנת הרכבת, אותו צייר דמיוני המקדים ומסמן את נקודות האור לפני הרכבת מתרשל בעבודתו, אינו מוסיף נקודות לציור הארוך, נקודות האור הולכות ומתמעטות. לעיתים, במהלך הנסיעה, שוטף את החלון בפתאומיות אור, כשהרכבת חולפת בצומת דרכים מוארת. הוא מקשיב לשקשוק ולמד לזהות ברעש המתעבה מתי הם עוברים למסילה אחרת או חולפים על פני גשר או כביש. כדי לשעשע את עצמו, דמיונו צייר את הציור המסתורי המלווה את מהלכה של הרכבת, מוסיף צליל שקשוק לכתמי האור הדלים. לעיתים מתווסף קולו של צלצול מרתיע עם הורדת המחסום, אות קולי המתריע לרכבים לעצור לפני המחסום. והצייר העצל? בעת הצלצול מיהר להוסיף לתמונה נקודות מהבהבות באדום זוהר.

הוא יושב בקרון, לבוש היטב. המזוודה הקטנה שלו מונחת מעליו במדף. תווית שמו מחוברת למזוודה, גולשת מבעד לרצועות הברזל של המדף ומיטלטלת עם תנועת הרכבת. במזוודה הקטנה כמה בגדים להחלפה בעת הביקור שלו בחו״ל וגם בגד קל שיוכל להעביר את הנסיעה הארוכה ברכבת בנוחות. הוא עדיין לא התקלף מהמעיל הכבד. העצלנות וההיצמדות שלו לחלון הרכבת, מנעו ממנו לקום, לפתוח את המזוודה, להחליף בגדים ולהתארגן ללילה של נסיעה. מילא, חשב לעצמו, יש לי הרבה-הרבה זמן להתארגנות. היטיב עצמו במושב, החליק מעט על גב המושב לבחון פוזות לשינה נוחה, הפנה את ראשו מהצבע השחור ששלט בחלון הרכבת ונשען אל פינת המושב. לפניו לילה ארוך של נסיעה בתוך הקרון. משונה, חשב לעצמו, כבר שנים אני מתכנן את המסע הזה, אך החיים עצרו את הרצון. גידול הילדים, החובה לעבוד שעות רבות כדי שלא יפטרו אותו וגם המחשבה להשאיר את הבית כך, לבד עם רעייתו, לא קסם לו. היא דווקא עודדה אותו לצאת למסע, אך הוא חשש שאולי יש כוונה נסתרת בהמרצתו. חוץ מזה קצב החיים, הדינמי מדי לטעמו, השאיר אותו צמוד לכיסא והוא נותר ממריא רק במחשבות. לאט-אט התרבו נקודות האור שנכנסו לחושך שנראה מהחלון. כנראה, חשב, זו תחנה שהרכבת לא עוצרת בה. האורות חלפו ביעף והחלון חזר להיות שחור, גוש שחור, צונן ואורות הקרון השתקפו בו.

מבטו נעשה אדיש, בוהה. ההתלהבות הזמנית של היציאה לדרך חלפה כבר באמצע הטיסה לכאן. מחשבותיו התחרו במהירות הרכבת. הוא השקיע עצמו בהפקרת גופו לטלטוליה, תוך עצימת עיניים, במעין השלמה עם הגורל.

הבין שהמתח היחיד שמחזיר אותו ער, המתנה לצפירת הקטר, צפירה שתנער אותו לרגע מהמחשבות שרצות במוחו. שלח חיוך מריר לקרון המנומנם ומיד הביט מסביבו בחשש, שמא מישהו מבין הנוסעים המנומנמים קלט את חיוכו. צפירה של הקטר עכשיו תהייה עבורו כסימפונית ההפתעה של היידן. הוא נזכר איך פעם, בליבו של קונצרט נינוח באולם מכובד בעירו, לפתע, באחת, התעוררו כל כלי התזמורת המנומנמים. התופים והמצלתיים הלמו בבת אחת והוא ניעור בפחד, יחד עם חלק גדול מהקהל, מהנמנום הנעים שאחז בו. רעייתו צחקה אז ואמרה: ״היידן עשה את שלו, הפתיע אותך ועוד אחרים, העיר אתכם.״

עתה, אחרי שמיצה את הצער על אובדן רעייתו, הוא מרגיש קליל. קשיי הפרנסה חלפו, הילדים מסודרים, הנכדים בדרך כלל מתעלמים ממנו. הפנסיה דופקת כל חודש, והמשא הכללי הכבד, שנח על כתפיו כל ימיו, הוקל. לאחרונה חש כאילו שרירן חסון הלך אחריו חרש ובכל פעם הוריד מכתפיו משקולות נוספת. במשך הזמן שעבר צעדו נהייה קליל. הוא נושק את שנתו השבעים בעוד חודשים ספורים, גורר עמו את מחלות הזקנה, וחפיסות כדורים שבכל בוקר וערב הוא חייב לקחת. הוא שקע עוד מעט בכורסא הנוחה של הרכבת, שלח מבט מקיף על הקרון והעיף מבט משועמם על השלטים שנכתבו בשפה שאינו מכיר. תחת הכיתוב הזר היה פירוש באנגלית שהוא לא טרח לקרוא. ממול, בשלט פרסום נוסף, חייכה אליו אישה נאה שגילה קרוב לגילו ושיערה עשוי היטב – בלונד משולב בשיער שיבה. בחיוך צחור שיניים ועיניים מאירות בכחול הציעה באושר בקבוקון עם שם שאינו מצליח לקרוא. לרגע הביט מסביבו, אולי מישהו מהנוסעים הליליים יתרגם לו את הכתוב, אך כולם עסוקים בשלהם, רובם מפקרים עצמם לנמנום מטלטל בשינה.

את מסעו תכנן היטב. לא ברור לו למה דווקא לשם נפלה בחירתו. הוא לא שיתף איש בתוכנית, רק יידע את ילדיו ביובש ש"הוא יוצא לנסיעה," כך אמר. "התרעננות," צחק עם כלתו בטלפון, והיא, בממזריות ישירה לא התאפקה ושאלה האם בקצה המסע ממתינה אישה. הוא חייך לעצמו בעצב ולא ענה לה. הסביר במגומגם והרגיע שהוא נוסע למקום מסודר ובטוח, כבר הזמין את המלון וארז לעצמו כמה דברים. כששאלה אותו למה דווקא נורבגיה, הסביר שכל חייו חלם להגיע לשם ועתה, אחרי ששילם את חובו למשפחה, הגיע הזמן לממש את החלום האישי. הוא חייך לטלפון ואחר שלח את המשפט השואב רחמים מכל אחד: "את יודעת, לא נשאר לי זמן רב." אבל היא כבר עסקה באחד מילדיה. חוט הקישור ביניהם נותק והיא לא שלחה את משפט התשובה המוכר: "אל תדבר שטויות, כל החיים לפניך." ביקשה במהירות שישמור על קשר, היא תודיע כבר לבעלה ולאחיו.

פעמיים הוא חוצה גבול, כך הוסבר לו עת קנה את כרטיס הנסיעה ברכבת. "אתה חוצה גבול של שתי מדינות," אמר הקופאי החביב וציין לפניו את היופי של הנסיעה ברכבת: "אתה נוסע גם מתחת לים" הסביר. הוא עשה תנועות של שחיה וניפח את הלחיים כדג מבקש חמצן. במפה שרכש ראה את התוואי המוזר של הרכבת. "הנסיעה לוקחת כמעט 30 שעות," הוסיף הקופאי החביב שלא יכול היה להתאפק ולהסתיר את גאוותו על ארצו המפותחת. "רוב הנסיעה בלילה, אתה יכול לישון ולאכול ברכבת," פרט. בהמשך דבריו הגיע לפרק הגאווה הלאומית וטרח לציין עוד פעם שהרכבת תעבור במנהרה מתחת לים. כרגע, כשחשב על החלון השחור, לא ידע האם הוא מעל הים או מתחת לים. נקודות האור הופיעו וחלפו והתנועה המנדנדת הטילה עליו עייפות. תוך דקות הצטנף בעצמו וחפר עצמו במעיל העבה לנמנום נעים.

הכרטיסן התקרב, הקיש במכשיר ניקוב הכרטיסים, כדי לגרום לכל הנמים להתעורר לרגע, להגיש את הכרטיס ולהמשיך לישון. המבקר הילך בקלילות של בעל ניסיון בקרון. למרות בטנו שהלכה לפניו, נדמה היה כאילו הוא מחולל במסדרון הארוך בריקוד ההיפופוטם. כשהגיע אליו נח על פניו חיוך רך. הוא הבחין מיד שלפניו תייר ועתה התלבט האם להעיר את הישן. כשגבר עליו חוב תפקידו, נגע קלות בכתפו, נגיעה רכה של בעל ניסיון בהרגלי השינה של נוסעים מנמנמים. הנגיעה הייתה רכה, נראה שרכה מדי כי ידידינו נחר אל מעילו חרישית. המבקר ראה שאין מה למהר, ממילא כולם כלואים בקרון עד התחנה הבאה. יש זמן רב. התיישב על ספסל מולו והושיט יד עדינה אל כתפו של הישן. הפעם הנגיעה של בעל הניסיון העירה אותו. הוא פקח עיניו ומולו ראה פנים עגולות, מחייכות עם עיניים כחולות שוחקות. לקח לו רגע להבין היכן הוא נמצא. הכובע על ראשו של הכרטיסן וקול שקשוק הגלגלים על המסילה החזירו אותו למציאות. במהירות חפר בכיסיו למצוא את הכרטיס. הכרטיסן הרגיע. לאט יש זמן, התמקם בנוחות בספסל מולו והמתין בסבלנות, כשידיו עסוקות כל הזמן בלחיצה על מכשיר הניקוב.

הוא הושיט כרטיס מקומט. המבקר הביט לרגע בכרטיס, אחר ניקב בו ניקוב, חייך אליו חיוך רחב, והתרומם ללכת תוך שקשוק מעצבן במכשיר הניקוב. מעומק מושבו שלח מבט אל עיניו הכחולות ובאנגלית שבורה שאל: "למה הרכבת צופרת לפני שהיא יוצאת מהתחנה?" הכרטיסן שלח בו מבט תכול והיה משועשע מהשאלה המשונה. הוא היטיב את מכנסיו שנחו על בטנו, ניער את תיק הכרטיסנים, נקש במהירות מלאת ניסיון במצבט הביקורות ושלח אליו חיוך מלא סימפטיה, כזו שמכבדת את התיירים הטורחים להגיע למדינתו. אחרי דקה ארוכה התכופף אליו לוחש סוד כמוס. בטנו המתגלגלת מנעה ממנו להתכופף יותר בעודו מסביר בלחש לאוזנו: ״אין לי מושג.״ אחר שלח חיוך מרגיע והתנדנד כברווז גאה בדרכו לנקב את כרטיסי שאר הנוסעים. כמה דקות השינה הוסיפו לו כוח.

בקרון מעט מהנוסעים נמו, נהנים כתינוקות מנדוד הקרון. ההוא שקרא את העיתון המשיך בקריאה יסודית דף אחרי דף. עתה כבר חש בחום הכבד ובחוסר האוויר בקרון. הוא קם לאיטו, יישר את גבו כאריה המתמתח לאחר רביצה ארוכה, ערך לעצמו תרגיל או שניים של התמתחות, הוריד את המעיל הכבד ותלה אותו במתלה הסמוך למושב שלו. לפתע חש רענן, מלא מרץ, נכון לאתגר החדש. חייך לעצמו בפעם האלף על עוז רוחו לצאת למסע לבד, התיישב בלבוש הקל ובהה החוצה. הרכבת החלה להאט והכרוז דיווח ביובש, בשפה זרה, על התחנה הבאה. כפטריות אחר הגשם צמחו הנמים מהכורסאות, מטושטשים מהשינה הטרופה שאחזה בהם, מדדים כעיוורים אל פתח היציאה. הרכבת עצרה, הנוסעים ירדו ונבלעו אל מחוץ מעגל האור והפכו לצללים בעצמם. פקח מנומנם עמד על הרציף ובפיו משרוקית. הוא העיף מבט קדימה ואחורה והרביץ שריקה. הרכבת השמיעה את הצפירה הקצרה, כאילו הייתה שיעול קצר להסדרת הנשימה והתחילה להפליג שוב אל החשיכה. כשהתבונן אל תוך הקרון ראה שכל הנוסעים ירדו. הקרון נותר ריק, רק הוא עדיין יושב. לרגע חשב להתפרע. רוח שובבות צעירה נחה עליו. אולי יעבור מקום? אולי הכורסאות קדימה נוחים יותר? אולי הנוף בצד השני מדהים? עוד אולי או שניים והוא נותר במקומו. צינת הבדידות בקרון החזירה לו את הקור. הוריד את המעיל הכבד מהמדף והניח אותו עליו כשמיכה. החום הנעים והתנודות התגנבו אל גופו. הוא כבר שכח את תנועת האריה המתעורר וגם שרידי חיוך הביטחון הרגעי נעלמו. רפיון השנים נח עליו. גופו נמרח על המושב והוא הכין עצמו לשינה. רגע לפני שדנדון הקרון הרדים אותו, ראה אור בחלון הקרון השחור והפנה את ראשו בחדות לאור מחוץ לקרון. בתוך הכתם השחור נפער כעין מסך טלוויזיה. בתחילה הוא ריצד בשלג לבן ואחר התחילה להתבהר תמונה. הוא התנער במהירות. עתה כבר היה ערני לגמרי. הוא סובב את גופו לחלון השחור, עיניו קרועות לרווחה וידיו אוחזות חזק בחלקו התחתון. המסך כמו ריצד מול עיניו וברצועות-רצועות החלה להתגלות תמונה. בתחילה הייתה התמונה מטושטשת וקפואה ודמתה לשפתיים שעסוקות בדיבור. אחר הצטרף האף ואחר כך נמתח פס נוסף, שהכיל את העיניים. אלה נפתחו ונסגרו, צמצמו עצמן מול האור ואחר התכווצו מעט בגלל הסינוור. עתה התמונה התבהרה. הפנים הוקפו בקונטור שיער שחור שחלקו נח על המצח. הוא כבר זיהה את הדמות המוכרת מאוד. כשהדמות זיהתה אותו, צף על שפתיה חיוך עצוב. עיניו קרועות מביטות בפחד אל החלון. הוא התרחק ועמד מול החלון אוחז היטב במושב. לאחר התדהמה הראשונה, הביט בחשש מסביב. מלבדו, לא היה אדם בכל קרון הרכבת. הקרון ריק והרכבת המשיכה במסעה, פוצעת באור הקטר את החשיכה. צפירה ארוכה של הרכבת הדוהרת הניסה את התמונה. הוא מיהר להיצמד לחלון וחיפש נואשות את הדמות במסגרת החלון, ניסה לפתוח את החלון, מיהר אל החלון במושב לפניו, אך כמו שצצה הדמות, כך נבלעה. הרים את ידיו כמדבר אל עצמו, חייך וכבש את פניו במעילו הכבד. סיכם לעצמו את הרגעים שחלפו כמשובת דמיון: אני שמח שאני עדיין מדמיין בגילי, חייך וניסה לעצום את עיניו. הרכבת פולחת את החשיכה, דוהרת, עתה לא נראית אפילו פיסת אור. שלח עוד מבט אל החלון הסורר שם המתין לו מלבן שחור גדול. כשעצם לרגע את עיניו, האור בקרון כבה. נותרו רק שתי נורות קטנות ששלחו אור חיוור. התפלא: מי כיבה את האור? עוד הוא מביט אל תקרת הקרון שממנה זרח האור, ומסך הטלוויזיה שוב מילא את המלבן השחור של החלון. הקרון החשוך והבדידות הפחידו אותו. הוא עמד במעבר, אוחז בידיו בספסל. לאט-לאט התגבשה הדמות מצידו השני של החלון. שוב עיניים, שפתיים, אף קטן. עיניו קרועות מול החלון ואל הדמות המצטיירת. לרגע חשב לחטוף את מעילו ואת המזוודה ולהימלט מהקרון המפחיד. אך הדמות המצטיירת נראתה לו ידידותית, לא מאיימת, מה עוד שהיא מאחורי החלון הגדול של הרכבת. וחוץ מזה היא מוכרת לו. הדמות לובשת צורה, לאט-לאט, אחרי שפניה היו ברורים, היא מצמצה בעיניה ו… חייכה אליו. הוא צמצם את עיניו, הביט אל החלון, ואחר נהג כראשון הבלשים: בלש היטב האם יש כאן מקרנה או איזה מכשיר שמקרין את התמונה. כשלא ראה דבר התרכז בדמות שעתה האירה את פניה אליו. "אתה יודע מי כיבה את האור בקרון?" שמע את השאלה. מבקר הכרטיסים, שכבר ביקר בקרון, התייצב לידו, מביט בתדהמה על התנועות שלו בחלל הקרון האפל. הוא הידס אל פאתי הקרון והדליק את האור. נראה שהזמן הארוך של נסיעת הרכבת הוריד קצת מהחיוניות שלו ועתה נראה מעט מוזנח. על בטנו הענקית היה תלוי, עקום, תיק הכרטיסן ובידיו המשיך בעצבנות להקיש בקצב עם מכשיר הניקוב. הוא מביט בפחד במבקר הכרטיסים, חושש פן יראה את הדמות מעבר לחלון. מיד נצמד אל החלון החשוך, ופורש את ידיו כנשר דואה. מבקר הכרטיסים שולח מבט כחול מעיניו. הוא ראה כבר הרבה פסיכים בקרונות, כנראה זה אחד מהם. אך מה יש לו לעשות? זה כנראה פסיכי נחמד. מבקר הכרטיסים התיישב בקצה הספסל וחייך אליו חיוך מרגיע: "יש לי תשובה בשבילך." הוא עדיין עומד כצלוב, נשען על החלון, לא מבין על מה התשובה ומה הייתה השאלה בכלל. העיקר שהוא לא יראה את הדמות מאחורי החלון. איך מעיפים אותו מפה, את הכרטיסן השמן? הוריד את אחת מידיו חיטט במהירות בכיס ושלף את הכרטיס המעוך. "הנה, הנה" הביט במבקר בייאוש ותקווה שייקח את הכרטיס, ינקב אותו שוב ויעלם אל חשכת הקרונות האחרים.

ל"מה אתה לוחש?" צחק מבקר הכרטיסים בקול ובאנגלית מעולה, "עד קרון המסעדה אין נפש חיה לכל אורך הרכבת." התיישב בקריסה על הספסל, פרש את רגליו הארוכות ושלח מבט אל החלון השחור. המבקר אפילו לא התייחס לכרטיס שהוא הושיט לו. מושפל הוריד את היד עם הכרטיס, גבו אל החלון. היה בטוח שתמונת הטלוויזיה מאחוריו נעלמה. הוא הביט בחשש על המבקר, שעצם לרגע את עיניו ואחר בזהירות הפנה ראשו לחלון. מעבר לחלון זהרה הדמות בתוך מסך, כאילו מנסה להיחלץ מהקופסא. עתה החזיר את המבט בחשש אל מבקר הכרטיסים, לבטח גם הוא רואה את התמונה ואינו מבין. אך המבקר שלח מבט כחול, רגוע. הביט אליו, אל החלון, קיפל רגליו, התרומם והזיז אותו בעדינות מהחלון. האהיל את ידו על החלון והסביר, כאילו לעצמו, שעוד כחמש דקות הם מגיעים לעוד תחנה. אחר פנה אליו וגיחך בלעג: "זו עיירת הקמצנים, איש שם לא עולה על הרכבת." המבקר זז מהחלון ונפרד ממנו בחיוך של כלואים בתא אחד, שאחד מהם יוצא לחופשי והשני נותר בתא. הרכבת האטה והמבקר מיהר להתכונן לעצירת הרכבת.

הדמות המשיכה לדבר ולהסביר ללא קול ומילאה באור את צידו האחורי של החלון. לעיתים הייתה הפרעה קלה. הדמות נעלמה, ואז שבה כשהיא עסוקה בסידור שיערה או בנאום נוסף, חסר קול, עם תנועות ידיים מוגזמות. הוא התקרב לחלון, ניסה לגעת בדמות. זו, מצידו השני של החלון, עודדה אותו להתקרב. הוא היה מרותק, אבל עדיין בכל פעם הציץ בחשש, שמא מישהו מגיע לקרון הריק ויחשוב שלפניו משוגע, שמדבר עם החושך בחוץ. הוא קרב את פניו, סנטימטרים מהחלון. הבל פיו יצר עיגול שטשטש את הדמות. הוא נגע בזכוכית הקרה ושאל בלחישה מפוחדת: "מרים?" הדמות שמעה. כן, שמעה. מבעד לאד הקל של הבל פיו ראה שעיניה, נפקחו. היא הנידה את ראשה בשמחה, אפילו העלתה יד אחת לגובה האוזניים ונפנפה עם ידה לשלום. הוא לא האמין: "מרים?" שאל שוב בקול עדין ורך. עתה היא חייכה את החיוך שכל כך היה מוכר לו ושלחה אליו מבט רך. כן, כמו פעם. קירב את אצבעותיו ופניו אל החלון הקר, שוב לחש: "מרים, זו את?" עתה נפרסו לפניו הזרועות, כאילו היא מבקשת לאסוף אותו אל בין זרועותיה. הוא התרגש ושלח עצמו אליה, נבלם במכה חזקה בזכוכית. עתה הוא כבר שולח ידיים נואשות, מתפתלות, כמבקש לחפור בחלון הגדול את דרכו אליה. "מרים, מרים," דמעות עלו בעיניו. הוא חזר שנים אחורה אל החממה הקטנה שלהם, שבה הכול היה מסודר ונקי, אל החמימות העמוקה בבית. קולו עלה ועלה וידיו התרוממו על החלון וצנחו בייאוש לאט-לאט. כשהרכבת עצרה, התמונה נעלמה. הוא הביט אל מתחם האור של התחנה. שלושה נוסעים תמימים, שעמדו על הרציף, ראו את התנועות המשונות שלו על החלון ובאחת נעלמה הדמות המוקרנת מעבר לחלון.

הוא צנח אל המושב שבור ונטול כוח וקול. הביט אל החלון המואר באורות התחנה. שריקה חזקה והחלה תנועה שקטה של הרכבת. כמובן, צפירה אחת חזקה וארוכה ואחריה עוד אחת, כעין מתגנבת, חלשה. הרכבת החלה לאסוף מהירות, נקודות האור הלכו ופחתו, עד שחזר החושך להשלים מסגרת שחורה בקיר הקרון המואר. הרכבת תפסה תאוצה. במקום שקשוק הגלגלים נשמע רחש כאילו הקרון מרחף באוויר. "מרים," קרא אל החלון השחור, "מרים, מרים," הגביר את קולו. אך החוץ נשאר אדיש לקולו. המראות נעלמו בחשיכה השחורה.

"אלוהים," פנה נרגש אל הבורא לבקש מזור, "האם אני משתגע?" עתה הוא זעם. אגרופיו נסגרו בכוח ומבפנים עלתה זעקה כואבת. "האם אני משתגע?" הקונדוקטור תכול העיניים חזר אליו. בטנו הגדולה התגלגלה לפניו והוא עדכן את הידוע לו: שלושה נוסעים עלו. אחר המשיך במשחק חד כיווני עם מחשבה בתחומי החיסכון: לא חבל לעצור רכבת שלמה בשביל שלושה אנשים? הוא צחק אליו, כממתיק סוד פנימי: "הם גם משלמים חצי מחיר." כשראה שהוא נתון בסערת רגשות, התכופף אליו ושאל: "אתה בסדר? אתה רוצה שאביא לך קפה או מים?" הוא שלח בו מבט מעונה והניף את היד בביטול. "לא ,תודה. אין צורך, באמת תודה." הכרטיסן התרומם ועם כל גודלו נדמה כשליח האל, איש המביא את הבשורה לעם: "יש לי תשובה לשאלתך. דיברתי עם נהג הקטר. האמת," עצם את עיניו כאילו דבר אלוהים מגיע אליו משמיים, "זה גם עניין אותי. "רק שיילך מכאן הכרטיסן המוזר, רק שיילך. אבל הוא שרוע בחצי ישיבה מול הכרטיסן העומד מעליו ומחייך בטוב לב. לא הבין על מה הוא מדבר. לא זכר את השאלה ובכלל רצה שהאדם עם הכרס הגדולה, פשוט יעזוב את הקרון ויניח לנפשו. אבל הכרטיסן המשיך: "נהג הקטר אמר לי שביציאה מהתחנה יש שלט, שכשהוא עובר לידו הוא חייב לצפור חזק. מין חוק משונה." הכרטיסן ראה שאין תגובה למאמצי השליחות החשובה שלו והביט בו כנעלב, במבוכה שנוצרה, חזר להקיש במנגינה קצובה בצבת הניקוב והתחיל ללכת, לצאת מהקרון.

"מרים, מרים," שוב לחש אל הריק. "מרים מרים," הגביר מעט את קולו, כאילו משהו כבד נח על חזהו. הוא הניח יד ומיד חזר למציאות. תרופות. לעזאזל, תרופות. לא לקחתי. הוא מיהר להוריד את המזוודה הקטנה וחיפש בייאוש את קופסת התרופות. כששלח מבט לחלון, גילה את הדמות שחזרה, נראית בדיוק כמו קודם רק עם שינוי קל באיסוף השיער. הוא ניסה לקרוא את שפתיה. מה היא אומרת? והבין מיד: "שוב שכחת את התרופות." הנזיפה שכל כך הכיר בחייו, חצתה בקלות את החלון עם אצבע נוזפת. הוא נסוג לרגע, נבר במזוודה בייאוש. אחר הביט אל הדמות והצביע על המזוודה, פושט ידיים בייאוש שלא מצא. השפתיים מחוץ לחלון נעו עם תשובה. עיניה נפקחו והיא שלחה אצבע מורה: "זה בכיס הצד, תמיד אמרתי לך להניח שם את התרופות." כמאולף הושיט את היד אל כיס הצד, הניע את הקופסא הקטנה ושמע איך נחבטים הכדורים הקטנים בקירות הקופסא. הוציא לאט את הקופסא. הרגיש פתאום שהוא יכול להטיל את הדאגה על חייו שוב עליה, שיש לו על מי לסמוך. בטיפשות משונה, נטולת מחשבה, שאל: "איפה יש מים?" אחר גיחך לעצמו על טיפשותו, אחז את מצחו בידו, הזיז את עיניו מהחלון ולחש: "אין ספק, אני משתגע."

דמותה הכתה במרץ על המסך כמבקשת לצאת מהחלון, לקחת אותו בידיו ולהראות לו היכן המים. שפתיה לחשו בלי קול: "לך לקצה הקרון. שם יש מיכל מים." מלאה אותו תחושה שהשנים חזרו. השחרור שכל כך היה גאה בו נעלם. הוא התנהל בכבדות אל קצה הקרון. תמיד היה ממושמע. מילא את הכוס במים, הכניס את התרופות לפיו, חש בטעמן המר ומיהר לבלוע. אני משוגע, אני משוגע. הביט אל עצמו במראה שמעל מיכל המים ובאמת ראה שם אדם אחר ששערותיו פרועות, גבותיו עבות, עיניו אדומות וכמעט יוצאת מחוריהן. עצם את עיניו, נשם נשימות עמוקות, הזדקף וחזר מלא בטחון אל מקום הישיבה שלו. בודד בקרון.

שוב כבה האור בקרון. רק שתי מנורות בודדות האירו את הקרון, אבל זה אפילו לא עניין אותו. הוא חזר אל מקום מושבו כשהחלטה כבדה בין ידיו: הוא לא משוגע. הוא יתעלם מהמראות מחוץ לקרון. זה לא הגיוני, היא מתה לפני שנתיים. הוא, רק הוא, זיהה את הגופה לפני הקבורה. אף אחד מילדיו לא היה מוכן להיכנס ולהיפרד מהאם. גם את זה הוא היה צריך לעשות. הוא זוכר היטב את המראה. שלווה, שלווה נפלאה נחה על פניה, כאילו היא נפרדת מהעולם שלמה, החיים על פי המראה השלו שלה, הספיקו לה למלא את כל הרצונות, כך חשב באותם רגעים. ואז הבחור הדתי מחברת קדישא, סובב אותה, כיסה אותה מעל ראשה. הוא זוכר את מראהו ואת הבקשה שימתין בחוץ יחד עם כולם להלוויה.

מה פתאום היא מופיעה שוב? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? אבל היא המתינה, מדברת מחוץ לרכבת מבעד לחלונו, משתקפת על עצים, סלעים, גדרות כהים. כמו תמיד הייתה עסוקה בשיערה שנופל כגל רך ונח על עיניה. שלחה אליו חיוך בעודה עוסקת בכליאת השיער בגומי, ממש כמו פעם, כשראתה אותו ממלא כוס מים בדרכו לחדר השינה, לקחת את התרופות. חזר שנים לאחור, נזכר איך היו נוסעים יחד לחו״ל, חלקו חוויות והיא הייתה יושבת לצידו, משיחים תוך כדי טיול, הוא נוהג והיא על המפות. הבין שהיא לוחשת משהו, התאמץ לקרוא את שפתיה. היא הסבירה לו שהיא גאה בו שאינו שוכח את התרופות.

"אני משוגע," שלח אליה משפט. "אני משוגע. משהו לא בסדר? איך הגעת לכאן? אני משוגע. הוזה. תגידי לי שזה לא נכון." היא, כרגיל, מרגיעה. תמיד התייחסה אליו כאילו הוא בנה השלישי, שני בנים ועוד בן אחד שהוא גדול מאחרים. סימנה לו שיתקרב אל החלון. "קרוב יותר," לחשו בלי קול שפתיה. והוא מרוכז מתמיד, התאמץ להבין את שפתיה. "נפרדתי מהחיים מבלי לספר לך דבר אחד שגרם לי אושר גדול. אני יודעת שזה יפגע בך, אך אני חייבת לספר לך." פיו נפער. ההופעה של אשתו בחלון ברכבת נידחת בנורבגיה כבר לא עשתה עליו רושם. כולו נתון וקשוב לשמוע את הסיפור. לרגע הרגיש כאילו הם באחד הטיולים בחו״ל. היא לצידו, פותחת עבורו שוקולד שהוא אוהב, הוא נוהג והיא מאכילה אותו בידה בעדינות, בכל פעם מעט שוקולד.

כשרוצים מבינים הכול, חשב, מתרכז בשפתיה, בולע כל מילה. היא עצמה עיניה כהכנה לנאום חשוב, אחר פקחה את העיניים והביטה ישירות לעיניו. "יקירי, אני כבר לא בין החיים ואיני חייבת להיות באמות המוסר של החיים. אני בתנאי המוסר של המוות. ובכן, האושר הגדול של חיי לא היית אתה או ילדי. אהבה גדולה ליוותה אותי כל חיי. לצד החיים שלנו, היו לי עוד חיים. כמה שנים של אושר שהוציאו את האפור שדבק בחיינו." עתה הוא כבר עמד, בולע כל מילה בתנועת שפתיה. ידיו, שנשענו על החלון, קפאו מקור. עיניו קרועות מול שפתיה הלוחשות: "הייתי חייבת לך את ההסבר. לא היית אהבתי הגדולה, צר לי." שלחה אליו מבט צד משובב, פיזרה שיערה. הכול כבה. הדמות נעלמה. שחר אדום החל להתגנב אל החלון. הרכבת טסה כנרדפת. הוא צנח אל הספסל מבטו חלול, תלוי בתקרה. עצם את עיניו בחוזקה והרגיש איך החום עולה ומטפס אל פניו וידיו. אחר הזדקף במושב נשם עמוק כלא את המידע אל נבכי נפשו פנימה ונרדם.

כשהכרטיסן העיר אותו, ראה מבעד לחלון הגדול שכבר האיר היום. חש שכולו מכווץ מהשינה הלא נוחה וגופו אינו נשמע לו. שלח בכרטיסן מבט מפוחד ולא הבין היכן הוא נמצא. העיניים הכחולות, המרגיעות, זכרו את העלבון. החיוך היה מזוייף ומעשי:"כן, כן, אני צריך לרדת," אישר לכרטיסן בחיוך מזוייף ומעשי. העיניים הכחולות, המרגיעות, זכרו את העלבון, אך הוא עזר לו להוריד את המזוודה. שלף ממנה תרמיל גב דהוי, הודה לכרטיסן והלך, גורר את המזוודה אל היציאה, מעילו תלוי עליו ברפיון.

כשעמד בתחנה והרכבת התרחקה הבין שבחוץ קר מאוד. התעטף במעיל הכבד והלך אל התחנה. אוטובוס נוח הסיע אותו אל המלון שהזמין. כשעמד תחת המים הרותחים במקלחת המלון, הכה בו הכאב. לא, לא כאב של הלב אלא שבירה גדולה. ובתוך זרם המקלחת נפרץ גם סכר הדמעות. חלומו להגיע אל המקום המסוים נראה לו פתאום דבילי, ילדותי. הוא התיישב במקלחת, עירום, נוטף, מצונף ומושפל, הביט דרך מסך של מים ודמעות על חייו שחלפו. חלפו ואין חזרה ואין החזרות. עתה הוא עורך סיכום של חיים, כאן בחור הנידח בנורבגיה, רגע לפני שהוא מגיע למקום עליו הוא חלם.

כשישב בחדר האוכל הקטן, על כוס תה לוהט, בטש באוכל הלא טעים. קטע את רצף חייו שעבר ועבר ללא הפסק מול עיניו כסחרחרה. האם הדמות בחלון אתמול הייתה או לא הייתה? הוא הפך והפך ולא יכול היה להגיע לתשובה. כשבצע את הלחם, אסף בכף ידו את הפירורים כפי שהיה רגיל בבית ופיזר אותם על הצלחת. אחר התנער מהפירורים שעל מכנסיו ודחה מלפניו את צלחת האוכל, שבקושי נגע בו. בעלת המקום ניגשה ושאלה: "האם לא היה טעים?" הוא ענה לה תשובה חפוזה ומיהר לחדרו. רק עתה שם לב לנוף מסביב. יופי פראי של הרים גבוהים ומוצקים, שעל ראש חלק מהם נחו כיפות לבנות של שלג. הקור חדר מבעד להכול, צינה לא מובנת ולא מוכרת. פתח את דלת המרפסת ושמע איך הקרח שסביב הדלת נשבר. הקור העז היכה בלחייו אך הוא עמד חסון מול הצינה, הביט לשמי התכלת, להרים הלבנים הרחוקים, אימץ את שתי כפות ידיו לאגרוף ושאל בלי קול: "מי זה היה?"

אצל פקיד הקבלה הצטייד במפה מסודרת. חמוש בתרמיל מיושן, כובע גרב צבעוני ומעיל כבד יצא לדרך. שביל ארוך מחכה לו. הגשם החזק שירד אתמול הפך את השביל לחלקלק והטיפוס לגובה של כ-650 מ׳ יעשה את הדרך קשה וחלקה יותר. אך הוא נחוש. על זה חלם ולכאן יגיע. חבורה עליזה של ארבעה צעירים וצעירות נורבגיים יצאה יחד איתו לדרך. הם חייכו אליו והציעו לו בנימוס להצטרף אליהם. הם מכירים את הדרך, הבטיחו לו. הוא חייך אליהם, השיב תודה גדולה. הסביר להם שהם צעירים, זריזים וחסונים והוא קשיש שלא רוצה לעכב אותם. הם איחלו לו דרך טובה, שמחו שגם היו מנומסים וגם לא יהיה להם לטורח.

האם כבר חלפתי בכל שבילי ארצי שאני מהלך פה בשבילים של מקומות אחרים? הדרך באמת חלקה. תוך שניות בוץ כבד נדבק לסוליות ולפתע הרגיש שהפך לגבוה יותר. השביל היה צר ומצדו האחד המתינה תהום זוממת למי שיחליק. לפני דרך ארוכה לצוק המטיף. צוק המטיף, מעל הפיורד הגדול. כן, החלום הגדול שלו שהדליק אותו בעקבות תמונה אחת בלבד, ששמר בספר הטלפונים שלו במשך שנים. האמת, הוא חשב להגיע לכאן עם אשתו, אך תמיד היה משהו ששינה את התוכנית, תמיד נבחר יעד אחר. עכשיו הוא צועד שפוף, מתמיד וחסר את הבעירה של הרצון להגיע ולגלות מקום. הצעירים כבר נעלמו לפניו בשביל, הוא הולך לאט-לאט, מקפיד שלא להחליק באדמה הרטובה. אם הייתה לפניו דרך לחזור מכאן הביתה במהירות היה עושה זאת, אך הוא ממשיך בתוכנית הרגילה. כשלוש שעות עברו עליו ובדרך נחת עליו פעמים גשם חזק וטפטוף מעצבן לאורך הדרך.

כשהגיע אל משטח הסלע הענק שמוליך עד לתהום מפחידה, הביט על אחד מפלאי הטבע המרשימים בעולם באדישות קלהא. למעלה משש מאות מטרים של מצוק הנח מעל פיורד ענק כחול. הילך ללא פחד עד לקצה ועמד בשלוות נפש מעל התהום האדירה, כשרגלו ממש נוגעת בקצה הצוק. אחד מקבוצת הצעירים שפגש בתחילת המסלול ניגש אליו. הוא וחבריו היו קשורים בחבלים כדי שיוכלו להתנועע בקלות ושרוח פתאומית לא תחטוף אותם אל התהום. אולי היו בדרכם לבצע טיפוס. הצעיר שהתקרב אליו נראה כאילו חושש שהוא עלול לקפוץ לפתע, ולכן הושיט לעברו יד זהירה, לתפוס אותו אם חלילה ימעד. כשהבין שאין חשש כזה, הציע לו לשבת על שפת המצוק. "לעתים מקבלים סחרחורת מהגובה," הסביר לו ואחר הוסיף בחיוך: "כן, זהו יופי מסחרר."

הוא הודה לו על הדאגה, התיישב על הסלע הרטוב, בולע בעיניו את מראות הנוף הכבירים. בדרך כלל, כך כתוב בחוברת הקטנה, האתר טבול בערפל ודווקא היום הראות יחסית מצויינת. שעה ארוכה ישב מול הנוף, מביט אל ראשי ההרים המושלגים מסביב, אך ראשו עסוק לא בנופי הפרא. ראשו ומחשבתו במה שקרה ברכבת. בינו לבין עצמו הוא כבר לא היה בטוח האם התרחש באמת או אולי היה הדבר פרי דמיונו, שהתפתח תוך כדי שינה בקרון הרכבת. אבל היא הייתה כה מוחשית, קבע לעצמו. דמותם של שני בניו צפו בדמיונו ודחקו את פניה. לאט-לאט התייצבו בדמיונו, על רקע ההרים הגבוהים, נכדיו, מחייכים בביישנות ומלאי מבוכה. הוא שלח יד ללטף את שיערה של נכדתו. בדמיונו ראה את דמותה נסוגה, מזיזה את ראשה, כמו בכל פעם שרצה להניח את ידו על ראשה. שלחה אליו מבט. שוב עלו דמעות בעיניו, לא בגלל הקור ולא בגלל הגובה אלה העיניים שמלאו בדמעות צוננות. הוא שלח ידיים אל נכדתו מבקש לחבק אותה, לאסוף אותה לזרועותיו. שלח יד גם אל נכדו, מבקש לקרב אליו גם אותו אליו. שמע את בנו הצעיר נוזף בו: "אבא, תניח להם לבוא לחבק אותך, אל תכריח אותם. הם גדולים." פנה שוב לחבק את הנכדה כשהוא רואה בדמיונו רק את חיוכה מלא המבוכה. הושיט את הידיים בחוזקה. ברגע שדמותה זזה לאחור, איבד את שווי משקלו וצנח מהצוק למטה.

משונה, הוא לא פחד ולא חש רצון לעצור את הנפילה. ככה. קל, אפילו קליל, כאילו גופו נופל אך נשמתו עליזה ומרחפת. הוא ראה איך גופו מתנפץ על סלע גדול בתחתית המצוק, אך נשמתו הקלה ריחפה במהירות מעל המים, המריאה אל המצוק לראות האם למישהו איכפת שהוא כבר לא בין החיים. (סוף)