קיבלתי הודעה על מכתב רשום שממתין לי בסניף הדואר הקרוב לביתי. קודם כל דחיתי את בואי עד לקבלת ההודעה השנייה, לא בגלל הפחד ממה שכתוב בדבר הדואר הרשום אלא הפחד מסניף הדואר. ראיתי בעיני את עשרות הממתינים לתורם יושבים בעצב, מתבוננים במסך ורואים איך התור לא זז. ראיתי בעיני את השעה שעתיים שהולכות לי לאיבוד בהמתנה המטופשת. בניסיון להציל את זמני מאיבוד הזמנתי תור בעזרת הנייד, אמנם התור יועד ליומיים קדימה, אבל בידי מסמך פורץ תור. המערכת האלקטרונית מיד חיבקה אותי, בהודעה שנקלטתי לשורותיה, והיא כבר מהיום עומדת בתור עבורי. ביום המיועד קמתי לחוץ, מה עם העסק לא יעבוד? המחשבים יתקלקלו, הפקידות יצאו להפסקה.
מחוסר האמון במערכת הקדמתי להגיע לסניף, שעה לפני השעה היעודה. הקשתי את כל ההקשות הדרושות והמערכת גיחכה לעברי: "מותק, אתה צריך להגיע לסניף עשר דקות לפני הזמן ולא עכשיו, תלך ותחזור״ לייתר בטחון הוצאתי פתק גם לתור רגיל ויצאתי לפקוד את השכונה בטיול רגלי.
חזרתי עשרים דקות לפני התור המיועד, המספר שלקחתי בתור הרגיל לא התקדם הרבה, עוד כעשרים איש לפני. נגשתי למכשיר, הקלדתי את מספר הנייד, המכשיר חייך אלי: ״שובב, אמרתי לך, תגיע עשר דקות לפני, תמשיך בטיול מסביב לסניף.״ הייתי נבוך מעולם לא היה לי קשר כל כך טוב עם מכשיר אלקטרוני, יצאתי לשאוף אוויר ולהתחמק ממבטם של המיואשים הממתינים בתור. עשר דקות פחות דקה שוב ביקרתי את המכשיר: ״אתה רואה״ צהל לקראתי האלקטרוני ״עכשיו אתה בזמן ויש לך מספר״. כל תסריטי האימה של הסיכוי להגיע לדלפק צפו מול עיני: המכשיר התקלקל, הפקידה בדואר לא הפעילה את העוקף תורים, אבל אחזתי בחוזקה בטחון שלי, הפתק לתור הרגיל, 19 ממתינים לפני.
והפלא קרה, דקה אחרי השעה שהזמנתי, נקראתי לפקידה, זו שלחה בי מבט כאילו הייתה מקושרת בשיחה עם המכונה האלקטרונית בכניסה לדואר, וקיבלה את כל הדיווחים על חוסר האמון שלי, היא חייכה אלי: ״אתה רואה, זה עובד״. האם הצב התחיל לרוץ?