ראיתי/ בשליחות רסק העגבניות

התמונה מוכרת, אישה עמלנית מהלכת בין מדפי הסופרמרקט, ממלאה את העגלה במצרכים. את העגלה נוהג בעלה, נהג מיומן, שנים הוא רק נוהג את העגלה. הוא דוחף את העגלה חרישית בעקבות רעייתו. מבטו מרחף בחלל הסופר, לעיתים מתעכב מבטו על אישה נאה, על שילוט מאיר העיניים, על ניקיון המדפים וגם על התקרה

המלוכלכת. אין לו עניין במוצרים, בשילוט ובתקרה המלוכלכת. רעייתו מדברת איתו, מתייעצת. הוא, מהנהן בהסכמה בכל קצה משפט, מבלי שהבין במה מדובר. כצל עם עגלה מהלך בין הירקות, האטריות, ומסדרונות המדפים. אחת לזמן מתרכז מבטו, הוא מתנער, ממוקד, כל רצונו … לעזור: "להביא משהו?" שואל את העמלה. האישה מתפלאת, במשך שנים הוא מהלך אחריה כצל עם עגלה, מסתובבת אליו, שולחת בו מבט של משגיחה קפדנית בבחינות הבגרות, ואומרת: "כן, לך תביא רסק עגבניות."

הוא הולך, אחרי שנייה חוזר: איפה הרסק? הסבר קצר והוא שוב יוצא לדרך למדף האמור, שם, מול עשרות מוצרים שונים הוא מתבלבל, קורא בדייקנות את השם המרכיבים, ואחרי שברר את הטובים על פי האריזות הכי מעוצבות חוזר לרעייתו, ידיו עמוסות בקופסאות רסק עגבניות. היא שולחת בו מבט נוזף: "את זה אנחנו אף פעם לא קונים". חוזר לנקודה בה בוצע הפשע, בורר מבין כל הרסקים בקופסאות הצלוחיות מיוחדות. בתום הבדיקה מזדקף, חוזר גאה לעגלה המתמלאת ולרעייתו.

"זה? זה בכלל בשביל פסטה", אמרה והניחה את המוצר הדחוי על מדף מזדמן, אחר הוסיפה: "עזוב, אני כבר אלך להביא לבד". הוא חזר אל מקומו כצללית דוחפת עגלה.

אם איני טועה, ראיתי שעל פניו הקפואים מתגנב חיוך קטן. האמנם?